כשלפני 16 שנה הלך לעולמו מוריס רישאר, הוא לקח איתו הרבה יותר מסתם זכרונות. קריירה בת 21 שנים של הווינגר השמאלי שהכי מזוהה עם המועדון של ה"מונטריאול קנאדיינס" יכולה להיות מסוכמת במילה אחת- "אגדה".
רישאר נולד לפני 95 שנה (ויומיים) במונטריאול, קוויבק, קנדה וגדל במשפחה קשת יום בה אביו היה עובד בחברת הרכבות הקנדית ואמו הייתה עקרת בית. את האהבה שלו להוקי הוא פיתח בגיל צעיר אבל לא באמת יכל לשחק או להתאמן בצורה נורמלית מכיוון שלאביו לא היה את הכסף לקנות לו את הציוד הדרוש אך רישאר לא ויתר, חסך לזוג מחליקיים והיה לומד להחליק על גוש קרח גדול שהיה לו בחצר של הבניין שבו הוא היה גר.
הוא הצליח להירשם לכמה מועדוני הוקי חובבנים אחרי שבגיל 14 הצליח לחסוך מספיק כסף כדי לקנות לעצמו ציוד בסיסי. מכיוון שהיה אפשר להירשם רק לקבוצה אחת הוא היה משתמש בשם בדוי כדי לרשום את עצמו למספר קבוצות. אחת מהקבוצות האלו נהנתה משירותיו של רישאר יותר מהאחרות כאשר מתוך 144 השערים שהיו להם בעונת 38-39 רישאר בן ה-17 היה חתום על 133 מהם!
לאט לאט רישאר הצליח לתפס עד לקבוצת המילואים של המונטריאול קנאדיינס, הקבוצה הבכירה של העיר ואחת הגדולות לא רק של איזור קוויבק אלא של כל קנדה. אמנם המזל לא היה לצידו של רישאר שכבר במשחק הראשון שלו בקבוצת המילואים הוא התרסק לתוך קרשי ההפרדה ושבר את הקרסול, מה שהוציא אותו מחוץ למשטח הקרח לכל העונה. פציעה זו גרמה לכך שגם הצבא הקנדי ויתר על שירותיו מטעמי אי-כשירות, משהו שגרם לרישאר להיכנס לדיכאון שכן הוא רצה לייצג את מדינתו במדים.
אירוע אחד שכן העלה לרישאר את החיוך בחזרה היה העובדה שכבר בגיל 20 התחתן עם חברתו בת ה-17 לוסיל, שהייתה אחותו הקטנה של חברו לקבוצה. בני הזוג הכירו 3 שנים קודם לכן כשרישאר רק הגיע לקבוצה בגיל 17 ולוסיל הייתה בת 14 ולמרות ששני המשפחות חשבו שזה לא רעיון טוב ושהם צעירים מדי בסופו של דבר הם נכנעו ללחצים מצד רישאר ששכנע אותם שהזוג הצעיר מוכן לנישואים.
הישארו מעודכנים
אחרי שהתאושש מהפציעה בקרסול חזר רישאר להוביל את קבוצת המילואים של ה"קנאדיינס" עם ממוצע הבקעות, בישולים וכתוצאה מכך-נקודות, גבוה במיוחד. בעונה שלאחר מכן הוא זכה לזימון למבחנים בקבוצה הראשונה, הקבוצה שהייתה אז אטרקציית הליגה הבכירה, ה-NHL. הוא עבר את המבחנים בהצלחה, חתם על החוזה המקצועני הראשון שלו וקיבל את החולצה מספר 15. המזל הרע המשיך לרדוף אותו כאשר הוא שוב שבר את הקרסול וגרם לתהיות רבות אצל הפרשנים, "האם הוא שברירי מדי לשחק ברמות הגבוהות או לא"? רישאר ניסה להתגייס לצבא פעם נוספת אבל צילומי הרנטגן הראו שעצמותיו לא התאחו צורה מלאה מה שגרם לקרסולו להישאר מעוות ועקום עד סוף חייו. המום הפיזי לא השפיע על רישאר, שפשוט אימץ שיטת החלקה חדשה בה הוא יכל לדרוך על שני הרגליים בצורה שווה בלי חשש לעיקום של הקרסול הפגומה ואף זכה לזריקת מוטובציה כאשר נולדה לו בת, הוגט, אשר בין היתר גרמה לו לשנות את מספר החולצה שלו ל-9 כדי לציין את המשקל בפאונדים שבו היא נולדה.
את עונת 44-45 פתח רישאר בסערה והראה שהוא השאיר את הפציעה והדיכאון מאחוריו. בניצחון 9:1 על הדטרויט רד-ווינגס הוא כבש חמישה שערים ובישל 3 נוספית כדי להיות הראשון אי פעם שעושה 8 נק' במשחק אחד.עד חודש פברואר היו לו כבר 44 שערים, בדיוק כמו השיא שהיה שייך לג'ו מאלון. בניצחון 5:2 על טורונטו רישאר שבר את השיא וקיבל את הדיסקית שאיתה הבקיע את השער ה-45 ממאלון עצמו שהיה ביציע הכבוד וראה את הילד בן ה23 שובר לו את השיא. שחקנים רבים החלו לקנא ברישאר, שעשה צעדי ענק לעבר שער מס' 50 והתאגדו ביחד כדי למנוע ממנו להגיע להישג. הוא היה קורבן של עבירות גסות שכללו הכשלות, מכות עם המקל ואפילו שחקן שנתלה עליו מאחורה וחנק אותו (וכמובן זכה להשעייה ממושכת). רישאר נכנס ל"תקופת יובש" ונתקע על 49 שערים במשך 8 משחקים וחצי עד שבמשחק מול בוסטון, עם 2:15 לסיום על השעון, הוא נעץ את הדיסקית לפינה הימנית של השוער והפך להיות הראשון ששובר את מחסום ה-50 שערי. הוא עשה זאת באותה כמות של משחקים במה שכונה אז fifty out of fifty. הוא סיים את ה עונה עם 73 נק' ובמקום השני בליגה בקטגוריה הזו כאשר שני חבריו לשליששיה ההתקפית נמצאים במקומות 1 ו 3. מונטריאול כמובן זכתה באליפות העונה הסדירה אבל בחצי הגמר של הפלייאוף קרסה מול טורונטו, הפסידה 4:2, ונתנה ליריבתה את הדרך לתואר.
פרשנים רבים סברו כי היכולת הנפלאה של רישאר נובעת מהעובדה שהליגה איבדה המון שחקנים מוכשרים שהתגייסו לצבא והם לא היססו לדבר על כך בגלוי. רישאר, שבעצמו רצה להתגייס וסורב פעמיים לקחת קשה מאוד את הביקורת בעיקר כי השימוש הנושא הצבאי נעשה בכל הזדמנות אבל נשאר חזק מנטלית והוכיח על הקרח שיכולתו היא כישרון ולא ניצול של ליגה חלשה. הוא עשה זאת בעונת 1946-47 כאשר כל השחקנים שעזבו חזרו לקבוצותיהם מהמלחמה והוביל את מונטריאול לאליפות אחרי ששוב סיים כמלך השערים וומקום שני בכמות הנקודות. רישאר זכה בתואר על שם הארט שניתן לMVP של הליגה וכעבור שנה שחזר את ההישג אך לפעמים היה מאבד את העשתונות בגלל משחק אלים מצד יריביו והיה נגרר למצבים בהם הוא החזיק להם "קטנות". באחד המקרים זה גרם לו להשעייה ל3 משחקים ולאיבוד המקום בפלייאוף לקבוצתו.
בעונת 1951-52 הגיע אחד הרגעים אותם תמיד יזכרו לשחקן הנפלא הזה כאשר מונטריאול שיחקה מול בוסטון. בתמונה שצילם הצלם רוג'ר סיינט ז'אן נראה שוערה של בוסטון, ג'ים הנרי קד קידה לרישאר שבא ללחוץ את ידו בסיום המשחק. הסיפור מאחורי המחווה המוזרה הזאת נמצא בשליש השני של אותו משחק בין הקבוצות כאשר רישאר תוקל על ידי שחקן הגנה ופגע עם ראש בברך של שחקן יריב נוסף. הווינגר הקנדי נלקח לספסל עם חשש לזעזוע מוח אבל כעבור מספר דקות, כשהתוצאה עדיין 1:1 חזר למשטח, עבר בין 2 שחקני הגנה וכבש את שער הניצחון כשהוא בבירור עדיין מטושטש וסובל מדיסאוריינטציה בעקבות הפגיעה בראש. רישאר, שלפני 3 עונות כבר הפך למלך השערים של מונטריאול בכל הזמנים החל לרדוף אחרי הטייטל הזה גם בליגה כולה והיעד, 325 שערים סה"כ היה נראה קרוב באופק. ב8.11.53 במשחק מול שיקאגו הוא סוף סוף עשה זאת ולדברי העיתונאים שהיו במשחק, הסטנדינג אוביישן שהוא קיבל מהקהל הרעיד את כל נמל מונטריאול, שסמוך אליה היה המגרש של ה"קנאדיינס".
למרות כל ההישגים הגדולים שלו, מוריס רישאר נשאר בבעיה לא פשוטה. הוא לא הצליח להבליג על העבירות הגסות שנעשו עליו ועם הזמן זה רק החמיר. רישאר לא היה "נשאר חייב" ותמיד ידע להחזיר כדי להרתיע בחזרה את שחקני ההגנה מ"להתעסק איתו" ואת הנשיא של הליגה קלרנס קמפבל העובדה הזאת לא שימחה במיוחד. קאמפל אמר לא פעם שרישאר צריך להיזהר בתגובות שלו שכן הוא נמצא על הגבול הדק בין עונש קל במהלך המשחק לבין השעייה ממושכת ובתגובה פרסם רישאר טור דעה בעיתון סוף השבוע בו תקף את קמפבל ואמר ש"אינו יודע על מה הוא מדבר ושבמקומו היה נוהג באותה הדרך". באחד המשחקים הבאים שהיו לרישאר הוא חטף מכה מכוונת בראש עם המקל משחקן הגנה, הסתובב והחזיר לו באותו מטבע. אחד הקוונים שניסה להתערב חטף מרישאר אגרוף לפנים והתערבות של המשטרה מנעה תגרה גדולה יותר, רישאר הושעה על ידי קמפבל עד סיום העונה וזה הצית הפגנות אלימות בכל קוויבק.
המניע היה שרישרד, בן המיעוט הצרפתי בקנדה, מקבל יחס נוקשה מצד נשיא הליגה האנגלופוני כאשר שחקנים אחרים ממוצע אנגלי אינם נענשים כמוהו על העבירות שביצוע. באחד המשחקים הבאים של ה"קנאדיינס" בקרב על האליפות, קמפבל היה נוכח ביציע הכבוד. המון זועם גרם לפיצוץ המשחק ולמהומה רבתי והמאבטחים בקושי הצליחו להגן על קמפבל ההמום. המשטרה ביקשה מרישאר, שגם היה נוכח לעלות לעמדת הכרוז ולדבר עם ההמון כדיל הירגיע אותו אבל רישאר סירב בטענה ש"אני מפחד שנוכחותי רק תלהיב אותם עוד יותר" והלך. למחורת רישאר עלה לשידור ברדיו הארצי והתחנן לאוהדים לפסיק עם ההפגנות האלימות. "בואו נחזור לימים של שקט, קיבלתי את ההשעייה שלי כמו גבר ובעונה הבאה אחזור להוביל אתכם לאליפות כמו שהתרגלתי". רישאר עמד בהבטחה שלו בעונות הבאותכאשר מונטריאול גרפה תואר אחר תואר וביססה את עצמה כמעצמת הוקי ורישאר עצמו כשחקן "היכל התהילה" לגיטימי. בעונתו ה-15 בNHL רישאר נבחר על ידי שחקני קבוצתו לקפטן החדש של הקבוצה לאחר פרישתו של אמיל בושאר האגדי, הקפטן הקודם. הוא הוביל את מונטריאול ל5 אליפויות רצופות, (8 סה"כ) ובעונת 59-60 הודיע כי בסימה יפרוש. לאחר פרישתו הוא קודם לשגריג של כבוד של המועדון ומספר שנים לאחר מכן הוא נבחר לנשיא המועדון. הוא ניסה לאמן בשנת 1972 אבל התפטר אחרי 3 משחקים בלבד וטען ש"זה לא בשבילי השיט הזה". לקראת סוף שנות ה90 מצבו הבריאותי של רישאר התדרדר דרסטית. הוא חלה באלצהיימר, פרקינסון וסרטן המעי הגס. בשנת 1999 המונטריאול קנאדיינס תרמו גביע בגמותו של רישאר שקרוי בשמו המלא The Maurice "rocket" Richard Trophy וביקשו מהנהלת הליגה להעניק אותו למלך שערי הליגה כל פעם בדומה ל"נעל הזהב" במונדיאל בכדורגל. רישאר עצמו הלך לעולמו ב21 במאי 2000 כתוצאה מכשל נשימתי שנבע מהסרטן שסבל ממנו.
המועדון הוציא את הגופייה מספר 9 לפרישה לכבודו והנהלת היכל התהילה של הNHL שברה עבורו את חוק ההמתנה של 5 שנים ממועד פרישתו ועד להכנסתו להיכל התהילה כאשר כבר לאחר שנה אחת מהרגע שפרש הוא הוכנס לשם. לזכרו נבנה בעיר מונטריאל מגרש הוקי, הMaurice Richard Arena ששימש בין 1999-2003 את קבוצה הMontreal Rocket מליגת הפיתוח.
מוריס רישאר ללא ספק הוא דמות איקונית בענף ההוקי קרח ומורשתו ותרומתו, בעיקר להוקי הקנדי היא עצומה למרות שבאופן מדהים הוא מעולם לא היה חלק מבנחרת קנדה מהסיבה שעדיין צרב לו חוסר היכולת לייצוג לאומי במדי הצבא.
