אין ספק שחוץ מלנצח במיין איבנט של רסלמניה, ההישג הכי גדול שמתאבק ב-WWE יכול להגיע אליו זה תואר הגראנד סלאם. התואר הוא מאוד פשוט בקונספט שלו – זכייה בכל תואר שאפשרי לזכות בו. ה-WWE החלו לכבד ולהעריך יותר ויותר את ההישג עם השנים ומתאבקים שמגיעים אליו נחשבים לאליט של ה-WWE. היום, אנחנו נדרג את כל אלופי הגראנד סלאם מהגרוע ביותר לטוב ביותר, משני גרסאות הדירוג שה-WWE מכירים בהן.
20. ג'ון בראדשאו לייפילד:
אין ספק שהאדם השנוא ביותר מהרשימה הוא גם האדם שבחרתי לדרג אחרון. JBL הוא מניאק מאחורי הקלעים, פוגע במתאבקים בזירה ומחוצה לה, ואין ספק שבהשוואה לכל האגדות (לרוב) שנמצאות ברשימה הזו, הוא מי שהכי פחות עניין אותנו לצפות בו, או שבשיאו פשוט שנאו אותו שנאה טהורה מכיוון שהוא ביצע את עבודתו כהיל בצורה מצוינת, בזירה ומחוצה לה, ומסתבר שגם לאחר הפרישה שלו מהזירה.
19. רוב ואן דאם:
סביר להניח שרוב ואן דאם היה מדורג גבוה יותר ברשימה אם הוא לא היה נמחק מהמפה מיד לאחר שזכה בהישג בשל פרשת המריחואנה המפורסמת, אבל אין ספק שאם היה מישהו שידע להלהיב את הקהל ולספק שואו מטורף בכל קרב שלו זה היה המתאבק הססגוני מ-ECW. הזכייה שלו באליפות העולם הייתה אחת מתצוגות האנטי ג'ון סינה הכי גדולים שאי פעם ראינו ואם נלך לצפות בזה גם לאחר 12 שנים זה לא מתיישן לעולם.
18. ביג שואו:
לזכותו של ביג שואו יאמר שהריצות שלו עם התארים המשניים היו טובות מאוד, אך הריצה שלו עם אליפות ה-WWE לא הייתה טובה. הוא היה קצת יותר דומיננטי עם אליפות העולם במשקל כבד, אבל רובנו לא רצינו לראות אותו שם ב-2011. הוא מתאבק מגושם, רק עם מראה מפחיד בעיקר, והכי חשוב, עם מהלך הסיום הכי גרוע שאי פעם יצא לנו לראות. ביג שואו היה מעניין בעבר, היום הוא רק עוד מתאבק מפעם.
17. קיין:
קיין הוא אחד המתאבקים ברשימה הזו שכואב לי מאוד לדרג אותם נמוך, כי מגיע להם מקום גבוה הרבה יותר. הוא היה מבעית, הוא היה האח האידיאלי לאנדרטייקר ואם הורדת המסכה שלו הייתה מתבצעת טוב יותר, אין לי אפילו ספק שהוא היה אחד המתאבקים שאנחנו זוכרים בתור אגדה אמיתית, אפילו יותר ממה שהוא הספיק לעדות. לצערי, הריצה שלו עם אליפות ה-WWE הייתה יום אחד ולא הייתה מספיק משכנעת.
16. בוקר טי:
אפשר לומר שמכל המתאבקים ברשימה, הוא האחד שהכי פחות מעניין אותי חוץ מכמובן JBL שאותו אני פשוט שונא. בוקר טי לא היה מעניין בתור אלוף, ואפילו רחוק מזה. הריצה שלו עם האליפות הבין יבשתית אולי הייתה מעניינת, אבל לא באמת ראינו את מה שרצינו לראות שהוא היה אלוף העולם במשקל כבד, אם בכלל. טריפל אייץ' דאג לקבור אותו עמוק עמוק ברסלמניה 19, ומאז היה לו מאוד קשה להתרומם.
15. רומן ריינס:
רומן ריינס הוא כנראה באמת המתאבק הכי שנוא מהרשימה הזאת שעדיין מתאבק. אין ספק שהקהל לא מצליח להתחבר אל מה שה-WWE מנסים להפוך אותו אליו, וזה כמעט בטוח לומר בפה מלא שהם הצליחו להשמיד את הדמות שלו לחלוטין. ריינס היה מפלצת בשילד והריצה שלו כאלוף זוגות הייתה הזכורה ביותר, כמו גם היריבות שלו עם שימוס על אליפות ה-WWE. זה היה נחמד, אבל ריינס צריך להיות הרוצח השקט שכולנו רוצים לראות. לא ג'ון סינה חדש, כי הוא לא.
14. דין אמברוז:
דין אמברוז הוא אחד השמות הכי מעניינים ברשימה הזו. בניגוד לרומן ריינס, הוא כן קיבל דמות שמשקפת את היכולות שלו לאחר שהשילד התפרקו, והריצה שלו עם האליפות הבין יבשתית הייתה מעולה, אבל אין ספק שהכי נהנינו מימי השילד בהם הוא היה אלוף ארה"ב, מהדומיננטים שהיו בשנים האחרונות. דין עדיין טרי בזיכרון של כולנו, ואין לי ספק שאם יהיה לו בקרוב ריצה טובה עם אליפות עולם, הוא יעלה גבוה ברשימה הזו.
13. שארלוט פלייר:
הנציגות הנשית היחידה ברשימה הזו, ובהחלט בצדק. מי שהפכה לפנים של מהפכת הנשים ב-WWE היא היחידה שהצליחה להחזיק באליפות הנשים של NXT, של סמאקדאון, ושל ראו יותר מפעם אחת. זה בהחלט נחשב כגראנד סלאם בעיניי, והיא הנציגות הנשית ברשימה הזו. אין לי ספק שעוד נשים יכנסו לכאן בעתיד, אבל גם אין לי ספק שמי שראויה להגשים הישג כזה ראשונה היא הבת המוכשרת להפליא של ריק פלייר.
12. המיז:
אין ספק שאחד המתאבקים הכי איכותיים שיש ברשימה הזאת הוא המיז. אנחנו פגשנו אותו לראשונה כחלק מטאג עם ג'וני נייטרו (שהפך להיות בהמשך ג'ון מוריסון), המשיך לאליפות ארה"ב ומשם הפך לאלוף ה-WWE באחד הריינים הכי מפתיעים שאי פעם יצא לנו לראות, אבל גם אחד האיכותיים שבהם. החיסרון היחיד של המיז הוא שעכשיו מי שאגיד ברשימה זה באמת מועדון האליט של ה-WWE, והוא נופל בהשוואה לידם. יש גם לציין שהוא האלוף הבין יבשתי הכי גדול אי פעם יחד עם ג'ריקו.
11. ג'ף הארדי:
ועכשיו למתאבק הכי צבעוני ברשימה הזו, והכי אהוב עליי באופן אישי, ג'ף הארדי. יש לציין שהוא האחד מבין שניים שזכו בתואר הגראנד סלאם במתכונת הישנה (אליפות אירופה) והחדשה (אליפות ארה"ב). אל השני נגיע בהמשך, אבל אין ספק שג'ף הוא אחד המתאבקים הכי טובים, פופולריים ומעניינים שהיו ב-WWE אי פעם. סביר להניח שבלי הסמים וההמשך האיכותי ביותר של הרשימה הזו, הוא היה מקבל דירוג גבוה יותר.
10. סת' רולינס:
ומי שפותח את הרשימה הוא מי שרק נכנס אליה ברסלמניה 34, וממש לפני שלושה ימים סגר חודש ברשימה הזאת. רולינס הוא בדיוק מה שאנחנו מצפים מאלוף גראנד סלאם – להיות טוב גם בתור פייס וגם בתור היל, להיות דומיננטי בלוח זמנים צפוף מאוד ולהגן על התארים שלו הרבה יותר מאוקאדה או לסנר. הוא עדיין טרי בזיכרון שלנו ולכן הוא מדורג נכון מאוד ברשימה, אבל אין ספק שיחד עם איי ג'יי סטיילס אין איכותי ממנו ברוסטר של ה-WWE כיום.
9. כריסטיאן:
וכעת למתאבק המוצלח יותר מהצוות שעומד להיכנס לרשימה הזו, אבל לצערנו גם האחד שהפך להבטחה הכי גדולה ב-WWE ולא ממש הצליח לעמוד בציפיות האלה. כריסטיאן הוא אחד המתאבקים הכי איכותיים שה-WWE אי פעם ראה, ותואר הגראנד סלאם מגיע לו בהחלט. הבעיה היחידה היא שכמו שזה בא, ככה זה גם הלך. ה-WWE נתנו לו אליפות ראשית רק אחרי שאדג' נאלץ לפרוש, וגם אז דפקו את כריסטיאן עם קבירה בידי רנדי אורטון. אאוץ'.
8. טריפל אייץ':
וכעת למתאבק הכי מוצלח ברשימה מבחינת תארי אליפות ראשיים. טריפל אייץ' הוא אחד מהמתאבקים הכי גדולים בכל הזמנים ורשימת ההישגים שלו רק מעצימה את העובדה הזו. מקרבות מטורפים ברסלמניה ועד ריצות מדהימות עם אליפויות, ובעיקר DX יחד עם שון מייקלס (שגם אליו אנחנו נגיע), פשוט כל דבר שהאנטר היה עושה, לא היה אפשר שלא להנות מזה. ואין ספק שמגיע לו כל תואר שהוא השיג בקריירה שלו.
7. אדג':
וכעת למי שהפך לבחור המוצלח יותר מהצמד של אדג' וכריסטיאן. אמרו עליו שהוא לא יצליח, אמרו עליו שכריסטיאן מוכשר יותר (וצדקו) ואמרו שהוא לא מתאבק שיצליח להתקדם. הוא הוכיח לכולם שהם טועים, הפך לאלוף העולם במשקל כבד הכי מוצלח בהיסטוריה של החברה הזאת ועד היום שחושבים על המתאבקים הגדולים בכל הזמנים, אי אפשר שלא להכניס את אדג' לשם. סיפור אנדרדוג נפלא, אך לא הגדול ביותר (שאליו גם נגיע).
6. קורט אנגל:
מאלוף אולימפי לאחד המתאבקים הטכניים המוכשרים בהיסטוריה, קורט עשה את הסוויץ' מהמציאות לבידור המתוסרט ועשה את הכל בצורה כל כך נכונה שעד שהיה בלתי אפשרי לא לשיר לו שהוא מסריח בזמן ששיר הכניסה שלו מתנגן. מזכייה מפתיעה במיוחד באליפות ה-WWE ועד הפיכה לאייקון הפטריוטיזם המושלם של ה-WWE, קורט אנגל ביסס את עצמו כמתאבק שתמיד נזכור כאחד הגדולים שאי פעם היו בביזנס.
5. כריס ג'ריקו:
אי אפשר לתאר אפילו עד כמה כריס ג'ריקו הוא אגדת היאבקות אמיתית. מהימים שבהם היה בקבוצת המשקל הקל ב-WCW ועד העלייה להצלחה ב-WWE, כריס ג'ריקו הוא אחד שלא זוכרים אותו כמתאבק גדול בגלל שהוא החזיק בחגורה כלשהי (אגב, הוא החזיק בבין יבשתית 9 פעמים) או בגלל שהוא הגן עליה באירוע מרכזי. ג'ריקו תמיד מספק שואו מטורף לקהל, ולא מאכזב אותנו אף פעם. מגיע לו כל תואר שהוא אי פעם החזיק בו.
4. כריס בנואה:
אוקיי, בואו ננסה לעשות הפרדה בין כריס בנואה האדם לבין כריס בנואה המתאבק. כי בתור מתאבק, הוא אחד הגדולים ביותר שאי פעם היו בזירה, והטכני הגדול ביותר אי פעם. הוא השיג את הגראנד סלאם שלו במתכונת הישנה ברגע המרגש ביותר שיש – הזכייה ברסלמניה 20 יחד עם אדי גררו. הוא ביסס את עמצו כאחד המתאבקים הכי גדולים שאי פעם התאבקו ב-WWE, וחבל שהסיפור נגמר בטרגדיה שכזו.
3. אדי גררו:
והנה החבר הטוב שאותו כולם אוהבים. אדי גררו נפטר בדיוק שנה לאחר שזכה לראשונה באליפות ה-WWE ובדיוק בתחילתה של שיא הקריירה שלו. זה עצוב, אבל הוא ללא ספק הספיק לעשות את הכל בגיל צעיר – לזכות באליפות ראשית, להיות אלוף גראנד סלאם, ולחגוג עם חבר קרוב זכייה במיין איבנט של רסלמניה. ומגיע לשניים האלה את כל הכבוד שניתן לתת להם, הם לגמרי הרוויחו את זה ביושר.
2. דניאל בריאן:
וכעת לסיפור הסינדרלה הכי גדולים בהיסטוריה של ה-WWE ואולי בהיאבקות בכלל. דניאל בריאן הפך לאחד המתאבקים הכי גדולים בביזנס הזה אחרי שאף אחד לא נתן לו שום סיכוי. הוא לא מתאבק ה-WWE האידיאלי, אולי במקרה הטוב יזכה באליפויות למתאבקים נמוכי הקומה או באליפות ארה"ב פעם פעמיים. מי חשב שרק בגלל הקהל שלו, הוא יקבל זכייה בתואר ראשי במיין איבנט של רסלמניה 30? פשוט סיפור מרגש ומדהים.
1. שון מייקלס:
והזוכה הגדול שלנו הוא מי שאימן יחד עם וויליאם ריגל את הכוכב המזוקן ומי שבעיני רבים נחשב למתאבק הכי גדול בכל הזמנים. שון מייקלס הרוויח כל תואר שהוא השיג בקריירה ביושר, הוא הפך למתאבק הגדול בכל הזמנים גם מבחינה כללית, גם בזירה וגם מבחינת תארים. הוא קיבל את התארים "המיין איבנט", "מר רסלמניה" ומר כל יום אפשרי בשבוע, הוא הפך לפנים ולסמל למצוינות ב-WWE, לגמרי בצדק, והוא המנצח הגדול שלי.
