51 שנים לאחר שהגיח לאוויר העולם, דיקמבה מוטומבו יכול להסתכל על כל אספקט בחייו ולהרגיש מסופק. הנפיל הקונגולזי בעל קול המאפרה והמבטא הכבד שהפך לאחד משחקני ההגנה הגדולים שאי פעם שיחקו כדורסל, הגיע לספורט מאוחר ודי במקרה, והפך לחבר היכל התהילה. אך האתוס האמתי של דיקמבה, שבכלל רצה להיות רופא, מגיע מחוץ למגרש, לאחר שהשקיע עשרות מיליוני דולרים על מנת לפתח אזורים שנזנחו על ידי הגופים הרשמיים
"When life is getting you down and nothing going your way. when your phone wont charge;Your car wont start and the zip wont go away. when life trial and tribulation got you feeling small; theres just two words you need to say to feel 7 ft 2 inches tall
Dikembe Mutombo-thats all you need to say
dikembe mutombo-to wash the pain away"
https://www.youtube.com/watch?v=mno4YLx136o
אומנם מדובר בשיר קומי מתוך תכנית הלילה של ג'ימי קימל, שבמסגרת המערכון: ביקש לעודד את הסייד קיק החביב שלו גיירמו. לכן, לצד הזמר אוטו בלאק ודיקמבה מוטמבו בכבודו ובעצמו, קימל הבהיר לחברו, שרק מהעלאת שמו של הנפיל מקונגו על לשונו, מצב רוחו ישתפר במהרה. למרות שהמטרה פה הייתה לצחוק, אי אפשר לא לחשוב על האמת שבכך. דיקמבה בעצמו הוא איש מאוד משעשע. פיזיולוגיה של נבל ג'יימס בונד עם קשיחות של בולדוזר, לצד קול נמוך ומחוספס שהובילו לדיקציה שנויה במחלוקת, יצרו דמות מרתקת בנוף ה-NBA. אבל לצד תכונות אלו, שקבעו את הפרסונה הציבורית שלו ואת אופיו על המגרש, יש פרט אחד שחשוב לציין קודם כל. דיקמבה מוטומבו זה איש עם נשמה התואמת את גודלו הפיזי.
הישארו מעודכנים
הענק האפריקני, שהגיע לארה"ב בכלל בשביל להיות רופא ואיכשהו מצא את עצמו הופך לכוכב כדורסל בליגה הטובה בעולם, השתמש במהלך השנים בכוח ובכסף שהתלוו למעמד, על מנת לעשות קצת טוב לאלו שלא רגילים לקבל הזדמנויות כמו שהוא עצמו הרוויח. דיקמבה ממשיך עד היום בפעילות הומניטרית נרחבת, בארץ מולדתו וברחבי העולם.
בימים אלו, שהרדיפה אחר הסטטיסטיקות האישיות ב-NBA מעולם לא הייתה אגרסיבית יותר, מרענן מאוד להתמקד קצת בכדורסלן, שעשה קריירה שלמה על דומיננטיות מוחלטת דווקא במשחק ההגנה. דיקמבה הפך במהלך חי שנותיו בפרקטי ארה"ב, לאחד משחקני ההגנה הטובים בהיסטוריה של המשחק. מול האתלטים הגדולים ביותר שיש לענף להציע, דיקמבה אטם את אזור הצבע וכאשר מישהו היה מספיק חצוף להיכנס, בהרבה מאוד מקרים הוא היה נוחת על הישבן, רק כדי להרים את הראש ולראות מעליו את אחת האצבעות המפורסמות בעולם, מופנת לעברם בהתרסה, מסמלת שאין להם סיכוי לשים סל על הראש שלו.
בשנת ה-90 הוא נאלץ להתמודד מול כמה מהתותחים הכבדים של המשחק, שחקנים ורסטילים כמו גארי פייטון, צ'ארלס בארקלי והוד רוממותו בעצמו, מפלצות פנים כמו פטריק יואינג , שאקיל אוניל והאלג'וואן. גם בתחילת המילניום, שהברכיים כבר לא מה שהיו, מול דור חדש של שחקנים מוכשרים, לא משנה אם קוראים לך קובי בראיינט, להיכנס לצבע מול דיקמבה מוטומבו זה לא טיול בפארק. גם בסיטואציות כאלו, שדקות המשחק הצטמצמו, דיקמבה המשיך להיות חלק חשוב כשחקן משלים וכמובן במרקם הקבוצתי, כחבר טוב לקבוצה ומנטור לשחקני פנים צעירים, כפי שהיה ליאו מינג ברוקטס.
סיפור "החלום האמריקני" הזה התחיל באפריקה, ממש היום, לפני יובל ועוד יב' חודשים, נולד ילד קטן,שכבר אז, היה ברור שיהיה ענק. שמו הוא שם שראוי לתת רק לאנשים גדולים מהחיים- דיקמבה מוטומבו מפולונדו מוקאמבה ז'אן-ז'אק ווטומבו. מקווה שתסלחו לי שמעכשיו ועד סוף המאמר אני לא אקרא לו בשמו המלא.
דיקמבה נולד בלאפולדוויל-, שהיום ידועה כ-קינשסה, בירתה של קונגו שהייתה ידועה כזאיר, כבן השביעי מתוך עשרה, לסמואל ו-ביאמבה מארי מוטומבו. האב, מנהל בית ספר; שעבד קשה בשביל לדאוג למשפחתו הגדולה והאם הדומיננטית; שגידלה את הילדים והפכה למודל החיקוי שלהם, עקב התעקשותה על חינוך נאות ובזכות האמונה שילידיה יכולים לעשות מה שהם רוצים, גם במציאות הקשה של המדינה העצומה ממרכז אפריקה, נטולת ההזדמנויות וספוגת מחלות שכבר מזמן הודרו מהעולם המערבי.
האווירה הזו שהושרשה בבית מוטומבו, נגעה בבנם השביעי, שהתגבשה בליבו השאיפה שלו לעתיד טוב יותר לעצמו וגם לעמו; ולא, לא מדובר בכדורסל מקצועני. משאלת לבו ורצונו הגדול היה דווקא להיות רופא ולעזור לעם הקונוגולזי, שכאמור סבל ממערכת בריאות לא מתפקדת. דיקמבה שכבר התעצב כטוויל לא קטן, ידע שיש מקום אחד בו הוא יוכל להגשים את חלומו ולספוג את הידע הראוי-ארה"ב.
דיקמבה הגיע כמעט ללא כלום ל-"ארץ ההזדמנויות", והתייצב ללימודים אקדמאים באוניברסיטת ג'ורג'טאון שבוושינגטון הבירה, בזכות מלגה שקיבל מ-USAAID; קרן הדואגת לצעירים מרחבי תבל למלגות קולג'.כל כברת הדרך הזו ועדיין הכדור הכתום לא קפצץ לעבר חייו של הקונוגלזי התמיר, שרצה להציל חיים.
את האמת, כדורסל לא היה חלק מהותי מימי נעוריו של דיקמבה, שרק בגיל 16, נדחף על ידי אביו ואחיו הגדול, כמעט בכוח, למגרש הכדורסל הקרוב לביתם. דיקמבה ששיחק כדורגל, וגם התאמן קצת באומנויות לחימה, ניחן בחוש טוב גם לספורט בו מכדררים כדי להמשיך לנוע, אך היה מדובר בכישרון גולמי ותו לא.
גורלו השתנה לאחר שבאחד מימי הלימודים, ענק אפריקני מרשים הילך במסדרונות הקמפוס מעל כולם, מראה בולט במיוחד, שצד גם את עינו של ג'ון תומפסון-מאמן תכנית הכדורסל של הקולג', שראה את דיקמבה כבעל פוטנציאל גבוה להיות דווקא שחקן כדורסל. הוא הצטרף לכדורסל והמשיך להשקיע את עצמו בלימודים. הוא היה מאוד גולמי וכמעט לא ידע לדבר אנגלית, אך תומפסון שהפך לדמות משמעותית בחייו של דיקמבה עד עצם היום הזה, לא ויתר על הסנטר שלו, אותו למד להכיר ולאהוב כמו בן.
כשדיקמבה הוכנס להיכל התהילה ב-2015, מי שהיו עמו על הבמה, הם דיוויד סטרן, שעזר לו רבות עם הבאת הליגה ליבשת השחורה וכמובן- קואץ' תומפסון חבר היכל התהילה בעצמו, שגם זכה לקרדיט גדול משחקנו לשעבר ולמחיאות כפיים סוערות מיושבי האולם.
דיקמבה שיחק שלוש שנים תחת הדרכתו של תומפסון ויצר שותפות מופלאה עם חבר היכל תהילה עתידי נוסף, אלונזו מורנינג. לאחר עונת חישול כסופטמור (החל לשחק כדורסל בשנתו השנייה בקולג), דיקמבה החל להראות את הפוטנציאל בעונתו השנייה ב-"הויאס", לאחר שרשם ממוצעים של 10.7 נקודות, 10.5 ריבאונדים ו-4.1 חסימות למשחק.
בשנתו האחרונה בקולג', הסנטר הקונגולזי שלא הרגיש פרקט מתחת לרגליו עד שהצטרך לתכנית ובקושי נגע בכדור הכתום עד גיל 16, הפך לשחקן שמדברים עליו בהקשר של NBA. דיקמבה חידד את יכולתו ההתקפית, שאומנם לא הייתה הצד הבולט שלו, אך הוא בהחלט לא "נגר", לאחר שהעמיד ממוצע של 15.2 נקודות למשחק, לצד המספרים הנאים שהתרגלנו לראות ממנו, בתחום החסימות (4.7) וכדורים חוזרים (12.2), בממוצע למשחק.
הוא אומנם לא הגשים את חלומו להיות רופא, אך הוא אינו זנח את לימודיו ואת חווית הקולג' העיונית. דיקמבה הדובר 4 שפות מערביות (אנגלית, צרפתית, פורטוגזית וספרדית) לצד מגוון ניבים אפריקנים, היה מבלה את הקיץ בתכניות התמחות וסיים את לימודיו עם תואר דו-תחומי בדיפלומטיה ובלשנות. דיקמבה לגם את חווית הקולג' עד הטיפה האחרונה, גם בתחום החברתי. בזכות סגנונו ומעמדו ככוכב מקומי הוא גם הצליח ליהנות כמו איש צעיר. אלונזו מורנינג אישר בעבר שמועה ישנה, שכאשר שותפו למשחק הפנים היה נכנס למסיבה, דיקמבה היה צועק: "Who Wants To Sex mutombo". בזכות מראו, אופיו קולו הצרוד והמבטא הכבד, במקרה הרע הוא היה מקבל חיוכים משועשעים, בעוד במקרה הטוב הוא היה מסיים את הלילה עם עלמה שנענתה לאתגר.
סיפור האגדה המשיך גם בקיץ של שנת 1991, ב-25 ליוני אם נרצה לדייק.דיקמבה נבחר על ידי ה-דנוור נאגטס, בבחירה מספר 4 של הדראפט והפך לשחקן האפריקני השלישי שהגיע לליגת הכדורסל הטובה בעולם. אף אחד לא ציפה להתחלה כל כך אקספלוסיבית מצדו של מי שרק לפני עשור עוד לא התעניין בכדורסל כלל (אפילו אפשר לומר שהוא שנא את המשחק) הציג את אחת מעונות הרוקי המוצלחות שנראו אי פעם.
במעין צורה פרדוקסלית לדרך שבה אנחנו רגילים לראות שחקן כדורסל; דיקמבה נצץ בצד ההגנתי והיה יעיל בהתקפה, בדרך לעונה מצוינת מבחינה אישית, במהלכה קלע 16.6 נקודות בממוצע למשחק (מה שהפך בדיעבד לשיא הקריירה שלו לעונה סדירה), קטף 12.3 ריבאונדים והציג ממוצע של שלוש חסימות למשחק. בנוסף גם מסר קצת יותר משני אסיסטים למשחק. כל הנתונים האלו וגם אלו שלא רואים על הדף, הפכו את דיקמבה לאולסטאר בעונתו הראשונה בליגה. כשיחק בנדנוור התפתחה גם המחווה המפורסמת הידועה כ-"Dikembe finger wag", שהפכה לאימת כל שחקני הליגה, כולל שחקני הפרנצ'ייז והאולסטרז השונים.
מוטומבו הגיע לקבוצה עם הגנה רעועה ומאזן עגום, עזר לה להשתפר בכל עונה, עד שבשנתו השלישית בקבוצה, הנאגטס העפילו לפלייאוף מהמקום השמיני. אף אחד לא חשב שהם יהוו אתגר מול הסיאטל סופרסוניקס, שסיימו את העונה הסדירה במקום הראשון במערב ועם המאזן הטוב ביותר בליגה (63-19). בשני המשחקים הראשונים בסדרה (הסיבוב הראשון פעל אז בשיטת הטוב מ-5) זה באמת נראה שזה הולך לכיון של קוויקי בשלושה משחקים, לאחר שהסוניקס עלו ליתרון כפול בסדרה ללא קושי מיוחד.
אך אז הסדרה חזרה לדנוור, והקבוצה הצעירה בראשות דיקמבה, שיתקה את החבורה הנהדרת והאנדראצ'יברית, שהונהגה בידי גארי פייטון ושון קאמפ הגדולים, והצליחה להשוות את הסדרה עם שתי ניצחונות מרשימים. הקבוצות חזרו ל-"סיאטל סנטר קולוסיאום", שם לאכזבת כל יושבי האולם, הנאגטס של מוטומבו הדהימו את העולם והפכו לקבוצה היחידה מהמקום השמיני בקונפרנס שלה, שמדיחה את הראשונה. התמונה של דיקמבה נשכב על הפרקט עם הכדור בין ידיו הענקיות, בוכה וזועק מאושר, לאחר שלקח את הריבאונד האחרון של הסדרה, במהלכה הצטיין ושימש כחומה בצורה מול החבורה המוכשרת בהרבה מידידיו לחדר ההלבשה, הפכה לאחד הרגעים הזכורים בתולדו הליגה. באותה סדרה הוא חסם את יריביו, לא פחות מ-31 פעמים!!! בסיבוב הבא, הנאגטס סיפקו סדרה נהדרת נוספת, אך נכנעו ליוטה ג'אז של מאלון וסטוקטון בשבעה משחקים.
בעונה לאחר מכן הוא נבחר שנית למשחק האולסטר וחשוב מכך , קטף לראשונה את תואר "שחקן ההגנה של העונה" אך במדינת קולרדו הנינוחה (שהפכה להרבה יותר נינוחה בשנים האחרונות), גם קבוצת הכדורסל לא חיפשה את הדרך לשלב הבא. דיקמבה שהחל להרגיש תסכול מהיעדר כוח אש איכותי לצדו, חיכה לסוף החוזה שלו על מנת להמשיך לתחנה הבאה בקריירה שלו-אטלנטה הוקס.
בקבוצה מדרום המדינה, דיקמבה יצר שותפות נהדרת עם הפוינט גארד המצוין סטיב סמית', וביחד הובילו את ההוקס לשתי עונות רצופות במהלכן הקבוצה ניצחה יותר מ-50 משחקים. במהלך התקופה באטלנטה, הליגה החליטה לאסור על מחוות האצבע של דיקמבה, שלאחר מחאות מסוימות התרצה. הוא גם לעתים איבד את עשתונותיו והתפרץ על שופטים, אך באופן כללי,הליגה ודיקמבה כמעט תמיד הסתדרו מצוין, הוא פתח את ה-NBA לקהלים נוספים ועזר לליגה לשפר את התדמית שלה בעזרת הכנסתה למגוון פרויקטים שמטרתם לשפר את החיים במרכז אפריקה.
בתקופה ב-"הוקס", יכולות ההגנה המעוללות של ההר הובילו לאתגר שהציב לגדול מכולם. לקראת משחק האולסטאר, דיקמבה מוטומבו, המנטור שלו; פטריק יואניג ומייקל ג'ורדן ישבו ודיברו בחדר ההלבשה, מול המצלמות מכלי התקשורת השונים. דיקמבה בטראש טוק חברי, הודיע שמייק מעולם לא הטביע מעליו, במשך כל שש עונותיו בליגה עד אותו רגע. חצי שנה לאחר מכן גם את זה הוד אוויריותו השיג, עם דאנק מהדהד על הפרצוף של הסנטר, שהתלווה במחווה על מחווה, ל-"Finger wag".
באותן שנים רגשות האשם לגבי כך שלא הפך לרופא, אלא לשחקן כדורסל והעובדה שהוא מרוויח מיליונים, בזמן שבמולדתו כל ילד חמישי ימות מפוליו טרם יחגוג חמישה ימי הולדת, הקשו על האיש הגדול בעל הלב הרחב. דיקמבה החליט שהוא חייב להשתמש במעמדו ובכספו על מנת להציל את מערכות החינוך והבריאות במדינתו. בשנת 1997, הוא הקים קרן הנושאת את שמו, שבנתה מרכזים רפואיים מלאים ברחבי האזורים העניים ביותר במדינה, תחלופה למרכזים הלא סניטרים והלא מצוידים כהלכה שהיו לפני.
בשנת 2004, סייר לצד כוכבי NBA נוספים ברחבי היבשת השחורה, כחלק מתכנית "NBA ללא גבולות". אך הדובדבן שבקצפת מבחינת דיקמבה, זה בית החולים שבנה בקינשסה, הקרוי על שם אמו שהלכה לעולמה בשנה בה הקים את הקרן. דיקמבה ממשיך עם האקטיביזם והפילנתרופיה עד לימים אלו. על פועלו הוא זכה במספר פרסים, מהליגה, מוסדות מכובדים והממשלה.
לאחר התקופה המצוינת מבחינה אישית בדרום ארה"ב, הוחלט בצורה קצת מוזרה, לוותר על דיקמבה במהלך העונה ולשלבו בטרייד רב משתתפים, ששלח את ההר, לחצי עונה בה הגיע הכי רחוק. דיקמבה הוסיף את העצמתיות למשחק הפנים של הסיקסרס. תחת לארי בראון הגדול ולצד אלן אייברסון המרגש, דיקמבה נבחר בפעם הרביעית (והאחרונה) לשחקן ההגנה, בעוד אייברסון הוכרז כ-MVP של הליגה .
הסיקסרס זכו באליפות המזרח של אותה עונה ופגשו בסדרת הגמר את לוס אנג'לס לייקרס-של קובי, ושאק, ופיל ג'קסון (לצד קאדר הרול פליירז העמוס שלהם). תצוגת תכלית של אייברסון שקלע 48 נקודות, לוותה בעזרה מצד הביג מן שלו, שקלע 13 חסם חמש פעמים וקטף 16 ריבאונדים. זה היה ההפסד הראשון של הלייקרס באותו פלייאוף וגם האחרון. משם הלייקרס שייטו לארבעה ניצחונות רצופים, שסתמו את שאיפות האליפות של אחת הקבוצות המרגשות שנראו בתולדות הליגה.
הרומן עם הסיקסרס היה פרודוקטיבי, אך לא האריך ימים. לאחר עונה נוספת במהלכה הקבוצה הודחה בסיבוב הראשון של הפלייאוף, דיקמבה עבר לקבוצה הרביעית שלו בליגה-הניו ג'רזי נטס. הנטס שטרם ישבו בברוקלין, הפכו לכוח עולה בצמרת המזרח וחיפשו פתרון מול הכוח של שאק'. אך דיקמבה סבל מפציעה טורדנית והוגבל ל-24 משחקים בלבד וירידה במעמדו בסגל באופן טבעי. הנטס העפילו באותה עונה לגמר הפלייאוף, אך הפסידו לספרס בשישה משחקים.
מהנטס הוא הלך לא כל כך רחוק, למדיסון סקוואר גארדן, אך כמובן שבקבוצה הזו הכל כבר ידוע. דיקמבה פתח טוב ואף סיפק משחק נהדר מול קבוצתו הקודמת במהלכו סיפק 11 חסימות. אוהדי הניקס התלהבו וכבר החלו לנפנף באינדקס לכבודו. דיקמבה גם מצא פרצה בחוק-לאחר שהובהר לו שכל עוד המחווה תופנה לקהל שלו, הוא לא יספוג טכנית. אך כמובן שזה שוב לא היה זה, זו בכל זאת הניקס ודיקמבה לא נעשה צעיר יותר.
לאחר אותה עונה הוא הועבר שוב- הפעם לשיקאגו בולס, אך מעולם לא שיחק במדים האדומים, לאחר שנשלח טרם פתיחת העונה, ליוסטון. במדי ה-"רוקטס" הפך כבר לשחקן מחליף ולמנטור של הסנטר הפותח-יאו מינג. דיקמבה העביר שנים סולידיות ביוסטון, במהלכן גם הפך לשחקן הראשון, שבגיל 40 הצליח להוריד יותר מ-20 ריבאונדים (22) ואף לעקוף את קארים עאבדול-ג'אבר, בטבלת החוסמים בכל הזמנים. לאחר ערעורים על פרישה בתום החוזה שלו, מוטמבו שוב הוחתם על ידי הרוקטס, אך לאחר נחיתה לא נעימה הבין שזה הסוף. הוא הודיע על פרישה חודשיים לפני שמלאו לו 43.
דיקמבה פרש כאחד משחקני ההגנה הגדולים שנראו, לאחר שקטף שיא של ארבע זכיות בתואר שחקן ההגנה (כמו בן וואלאס).שלוש פעמים הוא נבחר לנבחרת ההגנה של העונה, שלוש פעמים נוספות הוא נבחר לקבוצת ההגנה השנייה. 8 פעמים הר מוטומבו נבחר למשחק האולסטאר, והוא סיים עם ממוצעי קריירה של 9.8 נקודות, 2.8 חסימות ו-10.2 כדורים חוזרים. הוא במקום ה-19 בטבלת הריבאונדים בכל הזמנים ובמקום השני בחסימות, אחרי האקים האלג'וואן. כל זה בקריירה בת 18 שנים.
מחוץ למגרש הוא המשיך לקרוע אנשים מצחוק, בראיונות שנונים להם התווספו המעטפת שהם קולו וסגנונו.הוא כמובן המשיך גם בפועלו, על מנת לעזור לאלו שלא שפר עליהם מזלם,אלמנט שזלג לחייו הפרטיים. הוא ואשתו רוז, הם הורים לשישה ילדים-ארבעה מהם מאומצים. הוא היה חלק מדירקטוריון יוניצ"ף באמריקה לצד שלל ועדות שונות. ב-2009 הליגה מינתה אותו לשגריר ה-NBA ברחבי תבל.
דיקמבה מוטומבו הוא דוגמה נדירה לאיש שעשה הרבה יותר טוב בחייו מאשר רע. לעתים במאבקים מולו אומנם שחקנים נפצעו ( כולל חבריו לקבוצה באימונים), אך דיקמבה שנלחם מאז שהוא ילד, על קיומו במדינה ענייה ויכולתו להתבלט במשפחה מרובת ילדים, אומנם לא הפך לרופא- אך עזר למערכת המדינה שלו כפי שמעולם לא יכל אילולא ג'ון תומפסון היה מבחין ב-2.18 המסתובבים במסדרונות ג'ורג'טאון.
לסיכום כמו בשיר של ג'ימי קימל; בכל פעם שאתם עצובים, לא הולך לכם, או נתקעתם עם האשכים מעל חוט תיל (תרגום ישיר), תאמרו שתי מילים וכבר תרגישו יותר טוב-דיקמבה מוטומבו.
