על סטפן קארי-האיש שסוחף את גולדן סטייט לגדולה
אני מניח ששאלתם את עצמכם וסביבתכם לא פעם: מדוע אנחנו כל כך אוהבים את סטפן קארי? מה כל כך מיוחד בשחקן הזה?
את השאלה הזאת גם אני, כאוהד כדורסל מושבע, שאלתי את עצמי.
איני פסיכולוג ואיני יודע לענות על מצבי רוח אך הגעתי לתשובה: אנו כ"כ אוהבים את סטפן קארי כי הוא אדם. כי הוא אחד מאיתנו.
סטפן קארי הוא לא בעל גופה כמו לברון ג'יימס, הוא לא אתלט כמו קובי או ראסל ווסטברוק. הוא כמונו: שחקן שביחס לחבריו על הפרקט נמוך קומה. רזה וצנום ששריריו לא נישאים לעיני כל מחזות ראשונית. הוא בסה"כ מכדרר וזורק לשלוש.
שימו לב לשדרי ופרשני המשחק מכל העולם, מישראל ועד צרפת, מבריטניה ועד ארה"ב, ברגע שסטפן קארי זורק את זריקת השלוש כאשר יד מונחת על פניו – כמעט כולם יאמרו מילה התפעלותית, החל מ"יואו" וכלה ב"אני לא מאמין למראה עיניי". הדבר הזה היה נשמע הגיוני אילו הוא היה עושה את זה פעם אחת במשחק. אבל כשאין כך הדבר, כאשר הוא חוזר ועושה את אותו המהלך במדויק, לעתים אפילו מאותה הבלטה בפרקט, דקה אחת אח"כ, ועדיין חוזר אותו הניגון ההתפעלותי – צריך להסיק שיש כאן משהו שהוא מעבר למשחק. מעבר לפרשנות הטקטית והסבר מהלכי המשחק.
מהו ה"מעבר" עליו אני מדבר? פה נכנסת למשוואה ההרגשה שהוא אחד משלנו. כמו שכאשר בשכונה חבר יקלע סל שלוש עם יד על פרצופו וכולנו נתפעל, גם יריביו. כך אנו מרגישים לקארי: אנחנו מרגישים שזה החבר הקטן שלנו שמצליח מול האריות. ולכן אנו כ"כ מתפעלים.
אך להסבר הזה צריך להוסיף נופך נוסף: היה זה הגיוני אילו היינו מגיבים בהתפעלות למשחקיו המטאוריים הראשונים. אבל כבר עברו שנה וחצי מאז שהוא השחקן הטוב בעולם. למה בכל זאת אנו מתפעלים?
היה זה הגיוני אילו הוא היה ישראלי: כמו יחסינו לכספי שנלחמנו לכך שייכנס לתחרות השלשות ואף למשחק האולסטאר, אע"פ שלא ממש הגיע לו. כמו יחסינו לפיטוריו של בלאט כאילו לברון ג'יימס הכריז מלחמת עולם על ישראל.
כדי לענות על העניין צריך להזכיר את הפתגם האלמותי מהגמרא במסכת מגילה: "אמר ר' יצחק: אם יאמר לך אדם: יגעתי ולא מצאתי אל תאמין. לא יגעתי ומצאתי אל תאמין. יגעתי ומצאתי תאמין". סטפן קארי הוא ההוכחה שלנו לכך שכל אחד יכול להצליח. בכל דבר ועניין. אע"פ שהוא פחות מהיר, פחות אתלט ופחות בעל שרירים – הוא השחקן הטוב בעולם. וזה לא רק משום כישרון שהוא ניחן בו מלידה, אלא יש שם הרבה מאוד עבודה קשה: הרבה אימונים, הרבה זריקות לשלוש בכל יום במתקן האימונים או לפני המשחק. רק כך מגיעים לתוצאות: עבודה קשה. יגיעה.
הוא נבחר בסה"כ 6 בדראפט, לקבוצה קטנה מהחלק האפור של סן פרנסיסקו, והצליח לעשות מה שאגדות לפניו לא הצליחו לעשות: לשנות את פני הכדורסל. להפוך אותו ממשחק לאתלטים בלבד למשחק השייך לכולם. הוא המשיך את השינוי הקטנטן שהחל פופוביץ' בסאן אנטוניו עם שחקנים רגילים גופנית כפארקר וג'ינובילי והצליח לגרום לו להיות נחלת הכלל. הוא הצליח לגרום לזריקת השלוש להיות חשובה יותר מזריקת ה-2. אילו ראסל ווסטברוק, אולי האתלט הכי גדול שראה המשחק, היה משחק בתקופת ג'ורדן וקובי אולי הוא היה מצליח אף יותר. לדאבון ליבו הוא משחק בתקופה שבה האתלטיות פינתה את הבמה הראשית למורשת קארי (נקווה שהוא יישאר איתנו בשיא כושרו לעוד הרבה שנים מוצלחות) – זריקות השלוש. הוא אחראי על האבולוציה של הכדורסל. הדבר היפה ביותר זה שאת כל הדברים הללו הוא עשה כשהוא לא מפלצת רייטינג ופרסום. כשהוא לא פומפוזי כמו גדולים בעבר. את הכל הוא עשה בשקט, בחיוך הכובש שלו, עם אשתו איישה שנישאה לו כשהיה בן 23 בלבד – דבר שלא מקובל בעולם בכלל וק"ו שלא במחוזות שחקני ה-NBA ההוללים.
וזה מדוע אנחנו כ"כ אוהבים את סטפן קארי: הוא ההוכחה שלנו (אגב, כמו לסטר בכדורגל ובפרט החלוץ ג'יימי וארדי) לזה שכל אחד יכול: אילו רק נרצה באמת, אילו רק נשקיע במטרה הנשגבת שאליה אנו רוצים להגיע, כל אחד ומטרתו הוא – נצליח להגיע אליה.
