אי שם בשנת 1975, ב-24 ביולי, נולדה לה טורי וילסון, אחת מהנשים הידועות בתולדות ה-WWE ואחת שהשאירה שם חותם של ממש. היא לא עשתה את זה בעזרת זכייה בתארי אליפויות רבים, היא לא עשתה את זה בעזרת יכולות זירה מרשימות או כריזמה מתפרצת ברגע שדיברה על המיקרופון. וילסון הגיע לאן שהגיעה בעיקר בעזרת הבעיה הכי גדולה של הנשים ב-WWE בשנות ה-2000, שהן נשפטות על פי המראה שלהן.
וילסון החלה את קריירת ההיאבקות שלה ב-WCW, שם עבדה בין 1995 ל-2001. ההיילייט המרכזי מהקריירה של המתאבקת בארגון של טד טרנר ואריק בישוף בכלל לא נוגע להיאבקות בתוך הזירה, אלא התפקיד הנודע שלה בתור המנג'רית של דיוויד פלייר, כן כן, אותו דיוויד פלייר שהוא בנו של ריק פלייר. על פי הסטוריליין, וילסון הייתה זו שדחפה את פלייר לבגוד באביו האגדי. לאחר שניהלה עוד מספר מתאבקים וירדה מהטלוויזיה מספר פעמים, עזבה בסופו של דבר וילסון עם התפרקות ה-WCW.
בשנת 2001, עם רכישת ה-WCW בידי משפחת מקמהן, עברה וילסון לעבוד תחת אותה משפחה ב-WWE. וילסון פתחה את הקריירה בצורה מעוררת מחלוקת, כאשר היא ועוד מתאבקת WCW לשעבר בשם סטייסי קייבלר פגשו את ליטה וטריש סטראטוס, אשר בסיומו של הקרב וילסון וקייבלר הופשטו לבגדים התחתונים שלהם. וזה בעצם מסמל את מה שה-WWE ראו בוילסון – סמל סקסיסטי שנועד לספק את הקהל האדג'י שלהם.
הקריירה של וילסון עלתה על גל ברגע שהתחילה רומן מתוסרט עם טאג'ירי, מתאבק שזכה לאהבה מהקהל שראה בו מושא לצחוק. טאג'ירי החל להתייחס לוילסון בצורה גועלית ושתלטנית, מה שהגביר את אהדת הקהל כלפיה עד הרגע בו היא זכתה לקרב על אליפות הנשים ה-WWE, קרב אותו היא הפסידה. וילסון המשיכה להיות אחת מהמתאבקות הדומיננטיות בסמאקדאון בין השנים 2002 ועד 2004.
בסופו של דבר, נדמה כי מהרגע שבו הצטלמה לפלייבוי, ל-WWE נגמרו כל הרעיונות בנוגע לעתידה של וילסון. היא הפכה לסמל ללעג ולסקסיזם, מה שהעצים את המחאה הפמיניסטית נגד ה-WWE, שבסופו של דבר הובילה למחלקת הנשים האיכותית שישנה בימים אלו. וילסון עזבה את ה-WWE בשנת 2008, אחרי שלל סטוריליינים שלא שיקפו את מה שאולי יכלה באמת לעשות. היא פרשה מהיאבקות בלי אליפות או הישג משמעותי, אך עם חותם שקשה להתעלם ממנו על העסק כולו. מה שנותר הוא לאחל לה יום הולדת שמח ושצר לנו שהקריירה שלה נראה כמו שנראתה.
