ראשית כל, לפני שאתחיל את המכתב הפתוח שלי לשחקן האהוב עליי בכל הזמנים אני אצא רגע מזווית הספורט ואבקש ממכם להתחבר לצד המוזיקלי שלי.
את הטקסט הבא יש לקרוא כשברקע מתנגן השיר של Scouting For Girls, שיר חביב שנקרא This Ain't a Love Song לצורך קבלת האפקט המקסימלי של מילות כותב שורות אלו.
אז כן, הרכב הפופ-רוק הבריטי החביב מציין בפירוש ש-"זהו אינו שיר אהבה, זוהי פרידה" ואני בחרתי לשלב בין השניים. כי הרי אין דרך אחרת להביע את כל רגשותיך האמיתיים. אפשר להסתכל רק על זווית האוהד של אדם יחיד, יחיד ומיוחד במינו שגרם לך לא רק להתאהב בנבחרת כדורגל אפורה אלה בקבוצה שבואו נגיד ככה בלשון המעטה, לא בדיוק גרפה יותר מדי תארים ב-29 שנות חייו של כותב שורות אלו. אבל אם כבר היה קליק בלתי ניתן להפרדה בין אותן קבוצות לאיש שמאוחרי המקלדת הרי הוא תמיד שאף ורצה את טובתן, וכשהדמות הנערצת שלו לא תמיד מיישרת קו עם טובת הקבוצה אז לפעמים גם הוא כועס ונקרע בין אהבת היחיד לטובת הכלל. כן, אלו הם היחסי אהבה-אכזבה שלי עם פרנצ'סקו טוטי, הקפיטאנו האלמותי של רומא שביום ראשון האחרון אמר "אריוודרצ'י" כשחקן לסטאדיו אולימפיקו ולא הותיר עין אחת יבשה בין כל 72 אלף יושבי האצטדיון.
הרומן שלי עם הקפיטאנו מתחיל אי שם בשנת 2000. בדיוק חזרתי לארץ ישראל מקנדה הקפואה שם ביליתי 3 שנים בין כיתות ד'-ו'. הגעתי בדיוק בזמן, סוף מאי, כדי להפנים שאני חוזר לראות כדורגל בשעות נורמליות ולא רק תקצירי סופ"ש בגלל הבדלי השעות והופ! מיד התחיל לו טורניר יורו 2000 בהולנד ובלגיה.
אלופת העולם, צרפת, הייתה הנבחרת שכולם דיברו עליה. "תשלים דאבל, לא תשלים דאבל", הולנד באה עם סגל מפחיד ועוד לטורניר ביתי, ספרד הלוזרית (כן היו שנים שהם היו לוזרים) ופורטוגל, שבאה עם כוכבים עולים דוגמת פיגו ונונו גומש, היו גם בין הפייבוריטיות. איכשהו מבין כל המבחר ההתקפי הזה התאהבתי באיטליה האפורה. אולי זה התת-מודע שלי שהתלהב שהם ניצחו במשחק הפתיחה את טורקיה (ארמני בכל זאת), אולי סתם כי זה המשחק הראשון שראיתי 90 דקות מלאות בטורניר הזה, אבל קפצתי בשאגת "יש" כבר במספרת המדהימה של קונטה, התעצבנתי בשער השוויון של אוקאן בורוק ושוב קפצתי כשאינזאגי נעץ את הפנדל כדי לתת את הניצחון לכחולים. איש המשחק לטעמי? פרנצ'סקו טוטי! ב-83 הדקות שהיה על המגרש הקוסם הזה עם הספרה 20 על הגב ניסה כמעט לבד לפצח את ההגנה הטורקית עד שקונטה הפעיל את המספרת ואינזאגי את הפנדל. כך נולדה לה אהבה חדשה, שלי לנבחרת איטליה ולמספר 20 שלה באותו טורניר. האיטלקים לא זכו בתואר באותה שנה, אחרי חצי גמר מדהים מול הולנד שבו פרנצ'סקו טולדו הדף לא פחות מ-5 פנדלים (2 במשחק ועוד 3 בבעיטות ההכרעה) הם כשלו בגמר משער זהב של דויד טרזגה אבל לאחר בירור קצר אני גיליתי שאוכל להמשיך לעקוב אחרי הדמות החדשה להערצה שמצאתי בקבוצת A.S. Roma מהליגה האיטלקית.
הפתיחה הייתה חלומית עבורי, הג'יאלורוסי זכו באליפות ב-2001 וכל מה שעבר לי בראש זה "נו ברור שהם יזכו, השחקן הכי מדהים בעולם משחק שם". באותו הזמן לא ידעתי שנכון לכתיבת שורות אלו זאת תהיה האליפות היחידה שהעיניים שלי יראו בקבוצה הזו. האהבה שלי לטוטי גדלה מיום ליום, ולמרות שהקבוצה האהודה עליי שיחקה בכלל בספרד, הייתי מתנתק מארץ הסייסטה לארץ הפסטה בשביל הקיסר הרומאי.
ההמשך היה די טראגי, מונדיאל 2002 ייזכר לנצח עבור אוהדי איטליה כביזיון אחרי ההדחה מול דרום קוריאה במה שבדיעבד התברר כהטעיית משחק מצד השופט האקוואדורי לטובת המארחים, משחק בו טוטי עצמו הורחק בצהוב שני על כביכול התחזות. לקח 4 שנים לטוטי, ובעצם לאיטליה כולה, כדי להגיע לפסגת הקריירה ברמת הנבחרת. מונדיאל 2006 בגרמניה. טוטי עצמו כיכב, סוף סוף הוא ודל פיירו מצאו דרך לשתף פעולה, פנדל מכריע שלו מול אוסטרליה עזר לעלות שלב ואחרי מפגש נוסף בגמר מול צרפת, באה הנקמה והאזורי הניפו את הגביע (ע"ע זידאן ומטראצי). אחרי אותו טורניר טוטי פרש מהנבחרת (רשמית רק אחרי שנה אבל ביקש שלא יזמנו אותו כדי לחשוב על עתידו) כדי להתרכז נטו בהצלחה שלו עם רומא. כזה הוא היה, רומא במקום הראשון אחר כך כל השאר.
בגדתי בכל חברותיי שהיו לי, רומא היא היחידה שלא בגדתי בה ולעולם לא אבגוד
תמוה מאוד שטוטי בחר בגיל 30 לתלות את הנעליים הבינלאומיות שלו, הוא היה די בשיא היכולת שלו, בעיקר בנבחרת אבל גם ברומא עשה דברים יפים ולמרות שהמועדון לא זכה באליפויות, הם תמיד היו קבוצת צמרת שלפחות מתנחמת בזכייה בגביע האיטלקי. טוטי היה במעקב בלתי פוסק של קבוצות מהטופ העולמי ותמיד בכל קיץ היו שמועות חזקות לגבי צירופו לאחת כזו, השיא הגיע אחרי אותו מונדיאל כמובן כאשר רמון קלדרון, נשיא ריאל מדריד, המשיך את דרכו של פלורנטינו פרס ברכישות כוכבי הטופ העולמי. זה התחיל עם חברו של טוטי לנבחרת, שחקן השנה בעולם, פאביו קנאבארו, אבל עם כל הכבוד לבלם הנפלא, מה שבולט יותר בריאל הם השחקנים ההתקפיים וקלדרון רצה להשלים פאזל נוצץ מאוד בעזרת טוטי. התשובה של הקפיטאנו של רומא הייתה מאוד ברורה, "תודה, אבל לא תודה". מי שקיבל את סרט הקפטן כבר בגיל 23 לא היה מוכן לעזוב את הקבוצה היחידה שעל מדיה הוא הגן.
לימדו אותי בבית הספר שמשפחה זה העיקר, רומא זו המשפחה שלי. האם ראיתם פעם ילד שעוזב את ההורים שלו כדי לגור עם הורים עשירים יותר?
ככל שהשנים התקדמו לעבר התאריך של היום טוטי התבגר, יכולתו לאט לאט נפגעה גם היא אבל הלב שלו? הלב שלו המשיך לפעום עבור רומא תמיד. בין אם זה 90 (או 120 דקות במשחק גביע) בהרכב לבין אם זה לעלות כמו שחקן נוער בדקה ה-89 מהספסל, טוטי תמיד היה שם ולפעמים גם בדקות המועטות ששיחק הפך את התוצאה (תשאלו את טורינו). כל פעם שהייתה נגמרת עונה ורומא שוב הייתה מסיימת בלי הסקודטו תמיד נשאלה השאלה, "זהו, עכשיו הוא כבר יוותר, הוא יפרוש"? וטוטי? טוטי כמו טוטי צחק על כולם והמשיך לשחק גם בגיל 40. עד שהשנה השמועות על כך שזו תהיה העונה האחרונה שלו התחילו לצבור תאוצה. לאט לאט זה הגיע והגיע והוא עצמו שמר על שתיקה עד שבהצגה הרשמית של המנהל המקצועי החדש, מונצ'י, הספרדי חשף את מה שהיה נושא השיחה מתחילת השנה. "כן, המשחק מול גנואה יהיה האחרון של פרנצ'סקו טוטי כשחקן הקבוצה, אני מקווה מאוד שהוא יישאר כאן במערכת אבל עדיין לא ידוע לי איזה תפקיד מקצועי מיועד לו. נשב כולנו ונחליט הוא דמות חשובה מאוד במועדון ואני לא יכול לחכות לשיתוף הפעולה המקצועי איתו". אז ביום ראשון האחרון הגיע אותו משחק מול גנואה, משחק אותו הכריע דייגו פרוטי לטובת רומא ממש בדקה ה-90 אחרי 2:2 ב-89 הדקות שלפני כן, טוטי עלה בדקה ה-55 כפי שסוכם איתו מראש (5+5=10, מספר חולצתו). אחרי נאום הפרידה שלו לא נותרה עין אחת יבשה באצטדיון ובעונה הבאה יהיה עידן חדש ברומא כשיתחיל ללא השחקן המדהים הזה.
אבל עבורי טוטי היה כמעט במעמד של דמות לסגוד לה, אני אומר כמעט כי בכל זאת, משהו בראש שלי אומר שאין שחקן שהוא מעל המועדון, כן אפילו לא הגראנדה קפיטאנו של רומא שהתחיל לשחק בקבוצת הנערים של המועדון פחות או יותר כשהייתי בן שנה. זאת הסיבה שזהו אינו שיר אהבה אלא שיר פרידה, כי היו רגעים שכעסתי על טוטי, רגעים בהם הוא איבד את עצמו, איבד את הראש ונתן לאגו שלו להתעלות עליו. טוטי לא היה טלית שכולה תכלת, היריקה על פולסן הדני ביורו 2004 שגרמה לו להחמיץ את יתר הטורניר ואולי הייתה הסיבה להדחה מוקדמת של אילטיה בשלב הבתים (יחד עם הקומבינה הסקדינבית בין הדנים לשבדים שהיו צריכים 2:2 ביניהם כדי לעלות יחד והישגו אותו בדקה ה-89), הבעיטה במריו באלוטלי על כך "שהעיז" לכדרר בין 5 שחקני רומא ולהשחיל לקפיטאנו בין הרגליים, הריבים עם המאמנים, עם דל פיירו, עם קסאנו (אם כי כאן קסאנו הוא הילד הרע בסיפור, אבל טוטי כקפטן יכל לחנך במקום לצאת עליו חזרה).
כן, פרנצ'סקו טוטי הוא סה"כ בנאדם, וכבנאדם גם הוא בעל פגמים אבל אף אחד לא מושלם, ומי שבעיניי מתקרב להגדרת השלמות בענף הכדורגל זהו מספר 10 האלמותי של הג'יאלורוסי שנפל בחלקי מזל גדול לראות בלייב וזה קרה רק השנה. סתם בשביל שתבינו עד כמה הוא היה חיוני לרומא ולא סתם "סחב את עצמו לגיל מופלג" כמו שיש כאלה שטוענים. המשחק שראיתי באולימפיקו היה בין רומא לאסטרה ג'יורג'יו בליגה האירופית, ורומא שפתחה את שלב הבתים עם 1:1 הייתה חייבת ניצחון. טוטי היה מעורב בכל ארבעת השערים אחרי שהגביה חופשית לקווין סטרוטמן, שלח עוד אחת למסגרת השער שנהדפה על ידי השוער ומהריבאונד פאציו עשה את ה-2:0, בנה את המהלך של השלישי שבו פרוטי העביר רוחב והכדור נדחק על ידי בלם אסטרה לשער וקינח עם הקפצה אומנותית מ-40 מטר היישר למוחמד סלאח שנעץ את הרביעי. אז זו הייתה גדולתו של הקפיטאנו, האיש שכל כך אהבתי והאיש שחיבר אותי לנצח נצחים גם לקבוצה האפורה הזו מרומא, אולי דווקא דור העתיד הוא זה שיוביל אותה לסקודטו, כולי תקווה שכן. בינתיים אני יודע שהיום, אחרי שטוטי כבר לא חלק מסגל השחקנים שם, עניתי לעצמי סוף סוף על השאלה ששאלה כבר כמעט 10 שנים, קצת אחרי שהוא פרש רשמית מהנבחרת. "האם אני אמשיך לעודד את רומא גם אחרי שהוא יפרוש". התשובה היא כן.