יש רגעים שהופכים אותך לאוהד ספורט ויש רגעים שהופכים אותך למאוהב.
1995- יום שישי. אני בן 10. שבועיים אחרי שחזרנו משליחות לארה"ב. בבית זה רק אני ואמא ואפילו מיטה עוד אין לי. אני לא מכיר את העיר החדשה שאני גר בו וחוץ מילד אחד אין לי חברים…והבית מתחיל לרעוד.
אני רץ לשכן (וחברי היחיד) לשאול מה פשר הרעידות. "יש פה משחק כדורגל מטופש" הוא אמר "במגרש השבור הזה?" שאלתי אותו. המגרש שעברתי לידו כל יום בשבועיים האלה ולא ראיתי שום פעילות שם. הוא הנהן.
"אני בא לראות מה קורה שם?" שאלתי בתמימות של ילד. הוא אמר שהוא עסוק. אז הלכתי לבד.
המגרש המתפרק היה מפוצץ בכ1000 אוהדים. שהרעידו, פשוטו כמשמעו, את השכונה. בצעדים חסרי ביטחון הלכתי עד שמצאתי את הכניסה למגרש
הישארו מעודכנים
ושאלתי אם אפשר להיכנס ואם עולה כסף "מה נראה לך? ייקחו לך כסף על ליגה ג'. כנס כנס"
עליתי ליציע הבטון והתחלתי להתעניין לפשר המשחק. "משחק אליפות אחי! מנצחים ועולים ליגה!" אמר לי בחור צעיר בהתרגשות.
שאלתי בעדינות בעד מי אנחנו והוא "הכחולים אח שלי. הכחולים". הבחור שאל אותי לפשר בורותי והסברתי את חזרתי לארץ רק שבועיים לפני זה ושאני מאוד חדש.
הוא- ועוד 50 איש מסביב- בירכו אותי. איך שסבב הברכות מסתיים שער לכחולים. 1000 האנשים במגרש קופצים מהתרגשות. גם אני קופץ.
אני לא זוכר מי הבקיע. אני לא זוכר כמה הסתיים המשחק אני זוכר ששנה אחרי זה היינו בליגה ב'!
בעונה שאחרי זה הלכתי משחקי הבית ואפילו לכמה משחקי חוץ. ילד בן 12 מסתובב בכל מיני מגרשים הזויים ונהנה לראות את הקבוצה שלו- כן, זו הקבוצה שלי !-
מפרקת את הליגה. במשחק האליפות קיוויתי לראות שם ילד שזהו משחקו הראשון. מישהו שאוכל לקבל למשפחה כמו שקיבלו אותי שנה לפני זה. לא היה כזה.
עלינו לליגה א'!
קופצים עשור וקצת קדימה. אני שוב גר בארה"ב. למרות הפרש השעות אני מתעדכן בכל מה שקורה בליגה הלאומית לכדורגל. הקבוצה שלי, אותה קבוצה שהרעידה את החלונות בשכונה ההיא,
משחקת עכשיו על אפשרות לעלות לליגת העל. החלום שחמק מידינו בשנים האחרונות. הספקתי לראות רק כמה משחקים בשנים שגרתי בארה"ב אבל תמיד עקבתי. גם מרחוק.
ב5 בבוקר, אני יושב – יותר נכון עומד- בעצם הולך הלוך חזור בתוך החדר הקטן ששכרתי. כל כמה שניות ניגש למחשב ועושה ריפרש לכל אתרי הספורט הישראלים.
1-0 לנו על לוד ואחי נצרת בפיגור מול רמה"ש. 1-0. אולי התוצאה השבירה ביותר בכדורגל. כרגע אני נתלה על 2 כאלה. גול של לוד או של נצרת והחלום שוב מתרחק. ריפרש.
אני מנסה להעסיק את עצמי בדברים כדי לא לא להתחרפן, למרות שאין המון דברים לעשות בעיירה קטנה במדינת ניו יורק ב5 בבוקר ושאני אומר שאין המון דברים אני מתכוון שאין כלום.
ובכל זאת. עשיתי כביסה. ריפרש. דקה 80. סידרתי בדיסקים בצורה יפה. ריפרש דקה 91. נו כבר!!! מרפרש. המשחקים נגמרו. עלינו לליגת העל!! הקבוצה הקטנה, מעיר קטנה
שמעולם לא עשתה רושם על הכדורגל הישראלי, חוץ מטייטל מחמיא של "הורסת עליות". עכשיו אנחנו באים לליגת העל. את העונה הראשונה והמאוד קצרה שלנו בליגת העל פספסתי.
התעדכנתי וראיתי במחשב מתי שיכולתי. הירידה חזרה לליגה הלאומית לא הפתיעה או העציבה אותי. עצם העליה. זה מה שהיה חשוב.
שנתיים אחרי זה העפלנו בפעם השנייה בתולדותינו לליגת העל ולא ירדנו מאז. עונה שעברה העפלנו לפלייאוף העליון בפעם הראשונה ושיחקנו שם לא רע.
מי יודע מה יהיה שנה הבאה? השמים הם הגבול. מאז חזרתי לארץ ומחזיק מנוי קבוע של הקבוצה.
בכל משחק בית אני עומד ביציע של איצטדיון העירוני החדש בנתניה ונזכר במשחק הראשון שלי במגרש ברחוב קרן היסוד.
יש רגעים שהופכים אותך לאוהד ספורט ויש רגעים שהופכים אותך למאוהב. מאז אותו יום ולנצח יהיה מאוהב בקבוצה הזו.
לעולם לא תצעדי לבד
ה פ ו ע ל ר ע נ נ ה
