ליגת ה-NBA היא ליגה של העתקות, כל קבוצה מעתיקה מקבוצה אחרת מודלים ארגוניים ומקצועיים בעלי הצלחה, ולפעמים קבוצה אחת מנסה להשיג שחקנים בעלי אותה יכולת כמו בקבוצה מצליחה אחרת. ניתן לראות קבוצות המנסות לחקות את המודל הארגוני-מקצועי של סן אנטוניו, שכבר שני עשורים נמצאת כל שנה בין הקבוצות הכי טובות בליגה וכמובן את המודל המקצועי של גולדן סטייט ששולטת בליגה כמעט ללא עוררין כבר שלוש שנים.
אל מול הניסיונות של קבוצות שונות להגיע לאותה הצלחה כמו השתיים שהזכרתי, תמיד הייתה גישה אחרת שלאחרונה תפסה תאוצה גדולה מתמיד, הטנקינג. למי שלא מכיר את המושג, שיטת הטנקינג היא שיטה בה קבוצות מפסידות בכוונה כדי לקבל בחירת דראפט גבוהה ועם גובה הבחירה, גדל הסיכוי שיגיע לקבוצה שחקן ברמה גבוהה. קבוצות היו נוהגות להפסיד בכוונה במשך חצי עונה או קצת יותר, אך קבוצה שלקחה את השיטה לקיצון היא פילדלפיה שהפסידה בכוונה והעבירה את השחקנים הטובים שלה במשך ארבע שנים רצופות. את המהלך הזה הנהיג סם הינקי, המנהל המקצועי של פילדלפיה שזכה לביקורת רבה מצד קבוצות, עמיתים לעבודה ואוהדי פילדלפיה. הינקי חזר והפציר בפני כל המבקרים "Trust the process", אך לבסוף פוטר בקיץ של שנה שעברה, לפני שהספיק לראות את חזונו יוצא לפועל.
המהלכים של פילדלפיה וסם הינקי הצליחו, ובחירות הדראפט שלה היו גבוהות מאוד, היא בחרה את השחקן הצבעוני ביותר שנחת בשנים האחרונות ב- NBA, ג'ואל אמביד, את בן סימונס שהיה פצוע במשך כל העונה הקודמת והעונה מראה סימנים של סופרסטאר בהתהוות ואת מרקל פולטס, שנבחר בקיץ האחרון במקום הראשון ולא הספיק לשחק השנה, גם בעקבות פציעה. ביחד עם שני הכוכבים שכן משחקים, פילדלפיה הפכה לאחת הקבוצות שהכי כיף לצפות בהן עם המון כישרונות צעירים, כמה שחקנים וותיקים שמשמשים כחונכים לצעירים ועתיד שנראה ורוד.
ההצלחה של פילדלפיה גוררת אחריה לא מעט קבוצות שמוותרות על שחקנים טובים שברשותן ונכנסות לתהליך של "בנייה מחדש". סקרמנטו, שיקגו ואטלנטה שלחו את השחקנים הטובים ביותר שלהם למען בחירות דראפט ועכשיו נאבקות על המקום האחרון בליגה. השיטה שהתחילה עם פילדלפיה עוברת לקבוצות נוספות, זאת למרות הביקורת הרבה שקיבל הינקי. פה בדיוק מתחילה הבעיה, עוד ועוד קבוצות מחליטות לזנוח את היצר הספורטיבי, שבשבילו משחקים, את הרצון לנצח, ומתחילות להפסיד בכוונה תוך לקיחת הימור שבהמשך ההקרבה תשתלם. הרבה מאיתנו שוכחים שהמהלך של הינקי, למרות הצלחתו, היה מרובה מכשולים, כמו פציעות ובחירות שלא צלחו.
מעבר להזנחת הסופרטיביות, מהלכים כאלה עלולים לבזבז את הזמן של שחקנים טובים, מישהו מאיתנו היה רוצה לראות את לברון ג'יימס, קווין דוראנט, מייקל ג'ורדן, או קובי בראיינט בקבוצות ללא שאיפות? ג'ואל אמביד ובן סימונס אמנם לא שיחקו בעונותיהם הראשונות, אבל אם היו משחקים, כנראה שלא היינו רואים את כל הכישרון שלהם, בגלל שהם היו צריכים להפסיד למען התהליך. ניתן לראות כדוגמא את פריחתו של קרסיטאפס פרוזינגיס, שהיה בצילו של כרמלו אנת'וני במשך שנתיים ועכשיו שהמפתחות אצלו בידיים, הניקס נראים הרבה יותר טוב ונראה שרוצים לנצח. לכן, אני לא יכול שלא לתהות, כמה כישרון פספסנו אצל פרוזינגיס בזמן שכרמלו היה בקבוצה.
הסיבה האחרונה שבגללה אני נגד כל שיטת הטנקינג היא האוהדים, אני פשוט מרחם עליהם. ברזומה האישי שלי ניתן למצוא אהדה ואהבה לקבוצות לוזריות מן היסוד, לקבוצות אלו אין מה לעשות, הן יפסידו גם אם ירצו לנצח, לכן אני לא יכול לדמיין קבוצות שמסוגלות לנצח ולא עושות זאת, ועוד במשך כמה עונות זה בכלל נורא. כאוהד אתה רוצה לראות את הקבוצה שלך מנצחת בכל ערב, קבוצה שמפסידה בכוונה מזלזלת באוהדים שלה, גם אם זה בשביל עתיד של ניצחונות. אל העתיד הזה אפשר להגיע גם בדרך התחרותית והספורטיבית. שיטת הטנקינג כל כך שונה מתרבות הספורט האמריקאית, ששמה כערך עליון עבודה קשה למען שיפור והצלחה. האם טנקינג והפסדים נחשבים עבודה קשה?
אני יכול להבין מדוע כדאי לקבוצות להשתמש בשיטת הטנקינג, הייתי ממליץ ללוס אנג'לס קליפרס לעשות זאת- שלושה מתוך חמישה שחקני החמישייה שלה נפצעו כבר העונה ולא שיחקו כמעט חודש, לקבוצה בכללותה יש נטייה להיפצע והיא לא מאיימת על האליטה של המערב כמו בעבר, במיוחד אחרי שכריס פול עזב. נשארה קצת יותר מחצי עונה, בזמן הזה הם יכולים להפסיד בכוונה, לקבל בחירת דראפט גבוהה, או אפילו לעשות חילוף של אולסטאר למען בחירת דראפט של קבוצה אחרת, וכבר בעונה הבאה לחזור להתחרות ברמות הגבוהות ביותר. אבל אני לא יכול להבין למה כדאי לעשות זאת במשך כמה עונות רצופות, מהלכים כאלה פוגעים בספורט, בליגה ובאוהדים, לכן כדאי להפסיק איתם, ויפה שעה אחת קודם.
כתבה מעניינת. אני שמעתי על השיטה הזאת ואתה צודק בהחלט.