ולנסיה רוצה להוכיח לנו שמקומה הוא עם הגדולות של אירופה, שהיא לא עוד סינדרלה, ושעונת הפריחה שלה מבשרת על רוח חדשה שנושבת בכדורסל הספרדי.
אמנם יש שאומרים שצריך לקחת בעירבון מוגבל את מה שעשתה ולנסיה, ושהיא לא יותר מתופעה ספורטיבית חולפת, והסיבה לכך שבכלל שמנו לב אליה השנה היא היכולת החלשה שהציגו הנציגות הבכירות במדינתה.
השנה היה נדמה שיש קבוצה שמאיימת להפר את האיזון ששרר בכדורסל הספרדי בשנים האחרונות.
אחרי שש שנים שבהן ברצלונה וריאל חלקו ביניהן שישה תארי אליפות ושמונה גביעים, ולנסיה עמדה מנגד והראתה שהיא לא פוחדת להסתכל לגדולות של ספרד (ויש שיגידו לגדולות ביבשת) בלבן של העיניים.
עונה שהתאפיינה במשחקים צמודים, סדרות עיקשות סגנות היורוקאפ והגביע הספרדי, ובאליפות ראשונה ומתוקה.
אז בואו נעשה קצת סדר וננתח מבחינה מספרית מה עבר על ולנסיה באחת מעונותיה הטובות על הנייר ומחוצה לו.
ב-66 משחקים ששיחקה סה"כ הקבוצה השנה (23 מתוכם באירופה) העטלפים מספרד הגיעו ל-54.2% מהשדה, 36.1% מהשלוש, ו78.2% מהקו בממוצע למשחק.
סטטיסטיקת הקליעה של ולנסיה עומדת לגמרי בפני עצמה (ולא מביישת אף קבוצה ברמתה) והיא זו שעזרה לולנסיה להגיע לממוצע של 81.2 נקודות למשחק (בעוד שהיא שומרת את יריבותיה על 74.5 בלבד), ויכולה להסביר לנו בין היתר מה הביא לעונה של 88.5% הצלחה בבית (הפסידה רק 4 משחקים מתוך 35) ו-72.4% הצלחה בכל המסגרות.
נתונים אלה מרשימים בפני עצמם, אך שני אנקדוטות שמתגלות כשמסתכלים טיפה יותר לעומק הדברים הופכות אותם לראויות יותר לההערכה.
ראשית לא היינו מצפים שקבוצה עם כושר קליעה גבוה ואחוזים מצוינים מכל הטווחים תשתף כל כך הרבה שחקנים ברוטציה, תופתעו לגלות שבמסגרת חלוקת הדקות הבררנית והקפדנית לא היה שחקן שקיבל יותר מ23 דקות בממוצע למשחק.
הדבר השני שמעלה במדרגה את רמת ההתפעלות מהשגי הקבוצה הוא שהממוצעים ביורוקאפ כמעט וזהים לממוצעים בליגה אף על פי שבליגה שוחקו כמעט פי 2 משחקים. הדבר מראה על רצינות שהקבוצה הפגינה בשתי המסגרות ושמירה על כושר משחק וחדות גבוהים לאורך כך העונה.
בסופו של דבר כל הנתונים האלו התבטאו בצורה יוצאת דופן על המגרש.
*בזירה האירופית ולנסיה סיימה ראשונה בבית שלה עם הפסד בודד, ובדרך לגמר עברה את חימקי מסקווה ברבע הגמר (אותה תפגוש שוב בשנה הקרובה ביורוליג), ואת הפועל ירושלים בחצי הגמר.
בגמר הסיפור היה טיפה שונה וולנסיה נכנעה בסופו של דבר למלאגה של אלן אומיץ' (אותו נראה משחק בעונה הקרובה בבירה).
*במסגרת הגביע הספרדי ולנסיה גברה על גראן קנריה ברבע הגמר, על ברצלונה בחצי הגמר, ושוב הפסידה בסופו של דבר בגמר, הפעם לריאל מדריד בהפרש של שתי נקודות בלבד.
*לולנסיה נמאס לצאת רק עם המחמאות ולאחר שסיימה את העונה הסדירה במקום ה – 3 היא נכנסה לפלייאוף בכל הכוח ובסופו של דבר אחרי שעברה את ברצלונה ברבע ואת באסקוניה (מקום 2) בחצי היא נקמה בריאל (מקום 1) כשהפכה את הסדרה מ:0-1 ל3-1 וזכתה באליפות ראשונה בתולדותיה.
בואו ניישר מבט קדימה וננסה לחשוב מה עתיד לקרות לולנסיה בשנה הבאה ובשנים שאחריה. על מנת לקבל פרופורציה נכונה להשערה שלי אעזר במקרה של קבוצה שעברה תהליך דומה לזה של ולנסיה לפני כמה שנים. קבוצה זו היא אלבה ברלין הגרמנית.
אלבה בדומה ולנסיה הייתה גם היא במספר קדנציות ביורוליג (אגב עונת 13/14 הייתה עונה משותפת שלהן במפעל – כאשר ולנסיה נפלה ליורוקאפ), ובתקופה שכל אחת חוותה את עונת השיא שלה בליגות המקומיות וביורוקאפ (לפני כניסה לקדנציה נוספת ביורוליג) הן התבססו על שיטת משחק זהה.
בבחינת שני המקרים לעומק ובהשוואה ביניהם הבנתי שהעונה שקדמה לעונת הפריצה של אלבה ביורוליג (בשנת 13/14) הייתה מאוד דומה לעונה של ולנסיה השנה. טרם עונת הפריצה ביורוליג אלבה זכתה בגביע הגרמני הגיע לרבע גמר היורוקטפ וסיימה במקום השני בליגה הגרמנית. מלבד זה שני דברים נוספים שמשותפים לשתי הקבוצות (כל אחת בתקופת השיא שלה) גורמים לי ךהניח שולנסיה עתידה לחוות גם כן עונת פריצה במפעל השנה כפי שאלבה עשתה לפני 4 שנים.
*הדבר הראשון שאפיין את אלבה ומאפיין כעת את ולנסיה הוא תפיסת המשחק הזהה שהתבססה בעיקרה על העיקרון שהשחקנים הם חבורה של "פועלים שחורים" שחלוקת הדקות (והסטטיסטיקה) ביניהם שווה.
לצורך העניין בעונת הפריצה של אלבה לא היה שחקן שקיבל יותר מ27 למשחק בממוצע, בעוד שגם ולנסיה השנה עמדה על מספר נמוך שכזה – 23.
*שנית, במספר של עונות ביורוליג היא לא הצליחה להראות את עצמה יותר מדי ובטח שלא להשאיר חותם על משהו, אמנם כנראה שעונת השיא שלה בכל המסגרות החדירה במועדון רצון להמשיך להתקדם ולעלות ברמה וביטחון לעשות זאת.
בסופו של דבר טרם עלייתה לקדנציה הבאה שלה ביורוליג אלבה ביצעה מסע רכש טוב יותר בניגוד למה שעשתה לקראת קדנציות קודמות.
הדבר יצא לפועל בהחתמת 3 זרים מרכזיים בעמדת הפנים (רג'י רדינג ואלכס רנפרו) והחוץ (ג'אמל מקלין) שיעזרו לה להתמודד בזירה האירופית הקשוחה.
העונה גם ולנסיה חוותה את עונת השיא שלה, ופתחה גם היא במסע רכש מכובד משלה בקיץ החולף.
כשעונת הרקע, שיטת המשחק והרכש דומה בשני המקרים אני משער שגם התוצאה תהיה דומה והשנה ולנסיה תזכה לחוות את שנת הפריצה שלה ביורוליג.
אני חושב שדעתי זו לא מנותקת מהמציאות, מפני, שלצד הטענות שכל קבוצה בסופו של דבר מתחזקת בשחקני רכש בכל קיץ מחדש ולא תמיד מצליחה להשתפר, אני מאמין שלקבוצות שלא מתחרות מדי שנה ביורוליג קל יותר להצליח ולהשפיע בטווח הקצר.
הרציונל לכך הוא שכל פעם שהקבוצות האלו מגיעות למפעל הן מרגישות שיש להן את היכולת להוכיח את עצמן מחדש, לעצמן ובעיקר לאחרים.
הן בדרך כלל משחקות יותר בחופשיות ובכיף בלי הרבה לחץ על הכתפיים, ובמקרה שיש להן שחקנים שיכולים להתמודד ברמות הגבוהות של אירופה (כמו ולנסיה לדוגמא) אני חושב שבהכרח יש להן יותר סיכוי להצליח אפילו מקבוצות שכבר כמה שנים מזדחלות בתחתית המפעל ורמת המוטיבציה שלהן נמוכה).
לצורך העניין אם נסתכל על העונה של אלבה לאחר שהגיעה לשיאה והשקיעה ברכש, נראה הרבה השגים מרשימים.
אותה שנה התחילה בסל ניצחון מטורף על אלופת ה – nba דאז סאן אנטוניו, והמשיכה בהגעה לשלב הטופ 16 וכמעט עלייה להצלבה על חשבונה של מכבי.
אמנם לאחת אותה שנה חלומית שבה ספגה שלל מחמאות (ויש לומר שבצדק), אלבה נקלעה לשנתיים של שפל כשלאחר עונת היורוליג רוב הסגל התחלף, ושלושת הזרים (ושחקנים נוספים) התפזרו ברחבי היבשת. בשנתיים האלה בעונת 15/16 היא לא הצליחה להתקדם לשלב ההצלבה ביורוקאפ (לאחר שעשתה זאת ביורוליג!) והגיעה לשפל של מקום 7 בליגה (המיקום הגרוע שלה אי פעם), העונה שלאחר מכן היא הגיעה למקום ה-6 (השוואת השיא השלילי הקודם), ולא נראה שהשנה אלבה עומדת לחזור לתודע השל רובנו.
לכן מה שחשוב מבחינתה של ולנסיה אפילו יותר מאיך תיראה עונתה הקרובה, הוא איך יראו השנים הקרובות.
מהבחינה הזו יש לולנסיה נקודות לטובתה ולרעתה.
לטובת ולנסיה ניתן לאמר שיש שחקנים טובים שממשיכים איתה משנים קודמות (דיוט ודובז'לביץ') ויש להם חוזה מובטח גם לאחר השנה הזאת.
שנית חלק משחקני הרכש החדשים שהגיעו חלקם ימשיכו אחרי השנה הזאת.
לרעתה עומדת סוגיית המאמנים. לאלבה היה מאמן שהביא אותה להצלחה, היה איתה בהצלחה ונשאר איתה גם לאחריה. בולנסיה הסיפור קצת שונה, בעונת הפריחה הוביל אותה מאמן אחד, בעונת היורוליג יוביל אותה מאמן אחר (עם חוזה מובטח לשנה אחת בלבד), ובעוד שנתיים יכול לשהיות שיהיה לה מאמן אחר.
מצב שכזה (בלי קשר לטיב המאמן) יכול להיות מסוכן לולנסיה שכן השחקנים הותאמו והורגלו לשיטות משחק שונה והחלפת מאמנים תכופה יכולה לבלבל אותם ולהוביל את ולנסיה לירידה ביכולת.
הקיץ של ולנסיה מסתכם בהחתמת כמה זרים מרכזיים בעיקר בעמדות 1,5.
הקיץ ולנסיה הצליחה לשים יד על כמה שחקנים חמים בשוק האחרון כמו טיבור פלייס (27,2.18) הגרמני שהגיע מגלאטסריי, ואריק גרין (26,1.93) האמריקאי שהגיעה מאולימפייקוס.
כמו כן היא הביאה עוד כמה שחקנים אנונימיים יותר עם סיכוי להתגלות כג'וקרים שיפעלו לטובת ולנסיה בעונה הקרובה כמו לטביוס וויליאמס (28, 2/03) פורוורד/סנטר אתלטי שהגיע מקאזאן וארון דורנקמפ (31, 2.01) הפורוורד הקנדי שהמאמן הביא אותו ביחד איתו מקנריאס.
בעוד שפלייס ודורנקמפ הוחתמו לשנתיים מרבית הרכש הטוב הוחתם לשנה אחת, אבל המצב לא כל כך נורא בהתייחס לעובדה אנטואן דיוט ובוז'אן דובזלביץ' (שממשיכים עוד שנתיים ושלוש בהתאמה) שישארו בתור בסיס.
אני צופה לולנסיה פריצה בשנה הקרובה בגזרת היורוליג ולא מודאג ממצבה גם בשנים הבאות כי לצד סימני השאלה בגזרת המאמנים חוזי השחקנים מאפשרים המשכיות ונותנים בסיס לעבודה תהליכית.
בנוגע לזירה המקומית ולנסיה הראתה לנו שהיא יכולה לנצח את הגדולות של ספרד במשחקים בודדים וגם בסדרות.
לצד העובדה שכל קיץ מירוץ החימוש של הגדולות בספרד גדל עוד יותר בגלל השיפור בליגה הספרדית וביורוליג אני חושב שולנסיה יכולה להוציא תארים מהעונה הזאת כמו שעשתה עד עכשיו.
ולנסיה פשוט צריכה להיות שם ברגעים שלקבוצות אחרות קשה ודווקא אז ללחוץ על הדוושה, לקחת תארים שנופלים ולא לפספס את ההזדמנויות הקטנות להרוויח עוד תואר
