כשהמלחמה עצרה את הספורט
יאן מלניקוב
20 בינואר 2018
ענפים נוספים
1 דק׳ קריאה
בערך כל החצי השני של המאה ה-20 התאפיין במצב של מלחמה תמידית. במצב בו העולם מחולק לשניים. מזרח ומערב, קומוניזם וקפיטליזם. שני כוחות עצומים שנלחמו שנים אחד בשני כדי להשיג כמה שיותר שליטה והשפעה.
המתח הרב בין שתי המעצמות, האימפריות המודרניות, התבטא גם בספורט. היריבות הספורטיבית בין שתי המדינות הייתה עצומה. ההוקי הוא דוגמה מושלמת – הגורם העיקרי לעלייה המטאורית של ההוקי הרוסי בשנות השמונים היה הרצון העז לנצח את האמריקאים והקנדים. היה זה חלומו של כל ילד רוסי לעלות על הקרח המוקף בגדר ולנצח את ארצות הברית.
המעקב האובססיבי אחרי הצד השני בטבלת המדליות, ההשפעה של הצד שלך במלחמה על החלטות שיפוט למיניהן. אירועים נקודתיים כמו גמר הכדורסל באולימפיאדת מינכן 1972, והנס על הקרח באולימפיאדת בחורף של 1980. המלחמה הקרה השפיעה רבות גם על עולם הספורט.
בעת העתיקה, גם מלחמות היו נפסקות לטובת המשחקים האולימפיים. אבל בקיץ 1980, המשחקים האולימפיים נעצרו בגלל מלחמה.
בסוף שנת 1979, קצת לאחר הפלישה הרוסית לאפגניסטן, נאט"ו כינסה פגישה בה בין היתר הוצע חרם על המשחקים האולימפיים בקיץ המתקרב במוסקבה, כחלק מהסנקציות שברצונה להטיל על ברית המועצות. הרעיון לא היה פופולרי מאוד בהתחלה, אבל תפס תאוצה כאשר מתנגד המשטר המפורסם אנדריי סחרוב קרא להחרים את המשחקים. ב-14 בינואר 1980, ממשלת ג'ימי קארטר, נשיא ארצות הברית אז, הציבה אולטימטום – אם לא ישתנה בקרוב המצב הביטחוני באפגניסטן, ברית המועצות תיאלץ לשאת בהשלכות, אחת מהן היא החרמת המשחקים על ידי ארצות הברית. כעבור שבועיים הכריז גם ראש ממשלת קנדה שמדינתו תחרים את המשחקים אם ברית המועצות לא תיסוג מאפגינסטן עד ה-20 בפברואר.
אולימפיאדת החורף בניו יורק התקיימה כרגיל, וארצות הברית אף שיחקה מול ברית המועצות במשחק ההוקי הידוע עד היום בתור "הנס על הקרח", בעקבות הניצחון של נבחרת אמריקאית מלאה בשחקני מכללות על נבחרת ההוקי מהטובות בכל הזמנים. המשחק הזה התרחש יומיים אחרי הדדליין שהוכרז, ובאין שינוי במצב במזרח התיכון, החרם האמריקאי נכנס לתוקף, וארצות הברית התחילה בלחצים על בנות הברית שלה להצטרף גם הן לחרם.
מוחמד עלי היה אחד הנציגים האמריקאים שנשלחו לטובת שכנוע מדינות העולם להצטרף לחרם. הוא נשלח לאפריקה, כאשר בין היתר הצליח לשכנע את ממשלות קניה, ניגריה וסנגל להחרים את המשחקים. מדינות רבות הצטרפו לחרם כולל על המשחקים, הבכירות שבהן יפן ומערב גרמניה. בריטניה, צרפת ואוסטרליה הן דוגמאות למדינות שתמכו רשמית בחרם אך השאירו את ההחלטה בידי הועדים האולימפיים והספורטאים הפרטניים של המדינות שלהם.
מדינות נוספות החרימו את המשחקים ללא קשר לארצות הברית, ביניהן סין, וכמה מדינות מוסלמיות בהנהגת איראן והאייתוללה חומייני, שגם הוא התנגד לפלישה לאפגינסטן ואף האשים את הסובייטים בעזרה למתנגדי השלטון שלו.
מדינות וספורטאים רבים, שהממשלות שלהם תמכו בחרם, נאלצו להתחרות תחת הדגל האולימפי, או תחת דגל הועד האולימפי של המדינה. מדינות מסויימות לא השתתפו בטקס הפתיחה, הטלוויזיה הסובייטית נמנעה מלצלם ספורטאים ממדינות אלה, וכמובן שההמנונים שלהן לא נוגנו במקרה וספורטאי מאותה מדינה זכה במדליית זהב. בטקס הסיום, בו למיטב המסורת מונף דגל המדינה המארחת הבאה, הונף דגל העיר לוס אנג'לס במקום הדגל האמריקאי. כמה נוח זה היה לגוש הסובייטי, שהחרים בעצמו את משחקי לוס אנג'לס כאקט נקמה על החרם של מוסקבה.
ההשפעה של החרם על עולם הספורט הייתה עצומה. הספורטאים האירופאים מהגוש המערבי שהגיעו למוסקבה, איבדו את היכולת המלאה להתחרות תחת דגל מדינתם. זו אמנם פגיעה בגאווה הלאומית, אך אין ספק שהנפגעים העיקריים מהחרם עצמו היו הספורטאים האמריקאים, ובייחוד של ענפי הספורט הקטנים יותר.
"לטניס יש את ווימבלדון, אבל לענפי ספורט כמו סייף, האולימפיאדה הייתה הכל" – כך אמר גרג מסאיילאס, סייף אמריקאי שהיה בשיא הפיזי שלו ב-1980 אבל מעולם לא קיבל הזדמנות למדליה. בענפי ספורט חסרי תקציב כמו זה, הספורטאים עצמם נאלצים לרוב להשקיע את כל האמצעים, לרבות הכספיים, בעיסוק בספורט – לכן החלטת החרם של ג'ימי קארטר הייתה כל כך שנוייה במחלוקת וכל כך פגעה בספורטאים האמריקאים.
השחיינית קימברלי קארלייל, אז מאוניברסיטת סטנפורד, חלמה להגיע למשחקים ולהתחרות על מדליה מול צי שחייניות מזרח גרמניות מהרמה הגבוהה ביותר(כאלה שהתגלו אחרי שנים כמשתמשות בחומרים אסורים). היא מספרת שהתקשתה מאוד לקבל את ההחלטה, ולקח לה זמן רב לעכל זאת. שחייניות אמריקאיות אחרות היו אף טובות יותר ממנה, ולפי מילותיה, לחברתה לנבחרת טרייסי קוקינס היה סיכוי להיות "בליגה של מייקל פלפס".
לפחות צד חיובי אחד היה לחרם מבחינת קארלייל. כיום היא עובדת בועדה הארגונית של הספורט באזור מפרץ סן פרנסיסקו, בניסיון להחזיר את האולימפיאדה לצפון קליפורניה. "אני יכולה לדבר עם אנשים על החוויה שלי ולהדגיש עד כמה חשובה השתתפות כלל עולמית במשחקים האולימפיים. זה משהו שחייב להישאר קדוש ואסור לנו לטמא אותו עם החרמות".
זו הייתה דעה חזקה מאוד בקרב הספורטאים באותם ימים, ואולי גם ג'ימי קארטר מתחרט על ההחלטה לטמא את קדושת הספורט.
