היום לפני 22 שנים, הלך לעולמו "הפטריארך" של משחק השחמט. מיכאל בוטביניק שהתחיל את השושלת המפוארת של השליטה הסובייטית בענף. לאחר שהפך לאלוף עולם דומיננטי, הקומוניסט המסור שגם עבד כמהנדס חשמל, פעל באופן אינטנסיבי למען פיתוח המשחק בפן הטכנלוגי לאחר שהשתתף בפיתוח תוכנת השחמט, כמו גם בפן האנושי, לאחר שתחת חסותו, עברו כמה מהשחקנים הגדולים בתולדות המשחק
מעטים האנשים שבאמת אפשר לקרוא להם "פורצי דרך". הטייטל הכה מחייב הזה שייך ליחידי סגולה, שבעזרת מנות דשנות של אמביציה, כוח רצון,כישרון וגם לעתים קשרים במקומות הנכונים, הצליחו לחרוט אתה שמם בדפי ההיסטוריה. בהקשר הספורטיבי אפשר לתת לא מעט דוגמאות של אנשים שניתבו את יכולותיהם על מנת לשנות את הענף בו הם מצטיינים. כך הם הפכו למודלים לחיקוי, כך הם הפכו לאגדות.
מאמצע המאה הקודמת עולם השחמט הפך להיות בשליטה כמעט מוחלטת של השחקנים מחבר העמים. המשטר הסובייטי תמך רבות בספורטאים ובפיתוח המשחק, לצורך יראו וירעו מצד המערב, כמו גם להמחשת האתוס של המוח הבולשביקי. זה רק ראוי שמי ששימש כסנונית הראשונה להצלחה הבינלאומית של השחמט הרוסי, יהפוך במהלך השנים לא רק למורה הדרך לטובי השחקנים שיצאו מהמדינה כולל אחד גארי קספרוב, אלא גם לשחקן הבית של הממשל, שצבר בעצמו כוח פוליטי ראוי לציון עקב מעמדו. לאיש הזה קוראים מיכאל בוטביניק והוא נחשב עד היום לאחד ממקורות ההשראה לצורה בה שיחקו בכירי הענף לדורותיו.
מיכאל, שהיום מציינים 22 שנים למותו, נולד ב-17.7.1911, בעיר קואקלה (כיום רפינו), השוכנת לא רחוק מסנט פטרסבורג. הוריו של מיכאל, טכנאי שיניים ורופאת שיניים, אומנם היו ממוצא יהודי, אך בזכות מקצועם, יכלו לגור מחוץ ל-"תחום המושב", לשם הוגבלו למגורים, מרבית יהודי רוסיה. בכל מקרה המשפחה לא התעסקה כמעט ביהדותה ומיכאל הגדיר את עצמו כאתאיסט לאורך כל חייו. כשהגיע לגיל ההתבגרות גילה את שתי האלמנטים הבולטים שילוו אותו לאורך חייו: האידיאולוגיה הקומוניסטית ומשחק השחמט. מיכאל הלך ושקע במניפסטים ומאמרים הקוראים לשיווין מוחלט בין בני האדם, ונחשף לראשונה ל-"משחק המלכים", בזכות חבר של אחיו הגדול.
מיכאל הצעיר התאמן ושיחק בכל רגע נתון שהיה לו וכבר נרשם לתחרות הבית ספרית, שם סיים במקום לא גבוה, עד שהבין שעליו לשנות גישה כפיי המשחק, להתחיל להסתכל על כלי המשחק, כ-"קונספטים מוחשיים". ברגע שהאסטרטגיה החדשה פותחה, מיכאל החל להתפתח כשחקן צעיר ברמה גבוה ואת האליפות שנערכה בשנת הלימודים הבאה, הוא כבר ניצח. בנוסף הצליח להצטרף לארגון השחמט של פטרוגרוד, למרות שהיה צעיר מידי, בזכות נשיא הארגון שראה את הפוטנציאל בבחור והחליט להעלים עין.
הישארו מעודכנים
מיכאל זכה בשתי התחרויות הראשונות שלו, עד שניקולאי קירילנקו, שחמטאי רוסי בכיר באותה תקופה, הקים ארגון שחמט לאומי, לאחר מהפכת הבולשביקים. כתוצאה מהרפורמות שהעביר קירילנקו הוחלט על עריכת טורניר בינלאומי במוסקבה, בו ישתתפו מיטב שחקני המדינה, מול שחקנים מובילים מרחבי העולם. ביום המנוחה של הטורניר, חוסה ראול קספבלנקה, שהיה בזמנו אלוף העולם, ערך משחק סימולטני, מול מספר מתמודדים. אחד מהם היה מיכאל בוטבניק, שבגיל 14 בלבד, הצליח לנצח את האלוף הקובני.
מכאן והילך מיכאל הפך לבכיר שחקני המדינה, כשהוא לוקח את אליפות ברית המועצות הראשונה שלו בגיל 20 בלבד, זכייה ראשונה מתוך שש, במהלך 21 שנים. לאחר ששלט באופן בלעדי בענף בארצו שלו, מיכאל רצה לפתח את יכולותיו גם מול מתחרים מרחבי תבל ולשם כך עליו לצאת לתחרויות בינלאומיות. לאחר מעמסה בירוקרטית, כמו שמשטר קומוניסטי יודע לספק, מיכאל, בעזרתו של קירילנקו זכה לצאת לתחרות הראשונה שלו מחוץ למולדת, בנוטינגהאם שבאנגליה.
כוכבו של מיכאל המשיך לזרוח, לאחר שב-1938, זומן לתחרות באמסטרדם, בין מי שנחשבו לשמונת השחקנים הבכירים בתבל וסיים שלישי. לאחר שהמשיך ללהוט בסבב, אלוף ה-USSR הדומיננטי רצה יותר, הוא רצה את את התואר העולמי. לשם כך היה עליו לאתגר את אלכסנדר אלכין, האלוף הרוסי-צרפתי המכהן. אלכין הביע נכונות להגן על התואר מול הכוכב העולה מברית המועצות, אך השנים היו קשות, אירופה הייתה קרועה עקב מלחמת העולם השנייה ואלכין עצמו הלך לעולמו בנסיבות מסתוריות ב-1946, בפורטוגל.
שנתיים לאחר מותו של אלכין, נוצר ואקום שהוביל לתחרות בין חמשת השחמטאים המובילים בעולם, על אליפות העולם המיותמת. בסיום התחרות, היה ברור לכל מי שחקן השח הדומיננטי של התקופה. מיכאל בוטביניק השיג תוצאה כללית מרשימה של 20\14 והפך להיות אלוף השחמט העולמי השישי במספר. מכאן ואילך הגיעה שליטה מוחלטת, ללא עוררין, של שחקני ברית המועצות בענף.
מיכאל היה ראש החץ, "הגרנד-מאסטר" הראשון של בריה"מ , אהוב הממשל, גדול שחקני העולם של אותה תקופה, תוך כדי שהוא משמש כבעל מקצוע במולדת, כמהנדס חשמל. הדידקטיות חסרת התקדים והירידה המוחלטת לפרטים, הן שהפכו אותו לשחקן ענק. לא מעט כינויים קיבל מיכאל במהלך השנים, כולם קשורים לאופיו, האידיאה לפיה חיי, צורת ההכנה למשחקים והדרך בה ניהל את המשחקים עצמם, "איש הברזל" ו-"הבולשביק העיקש" היו השמות הבולטים, כינויים שלבטח גרמו למיכאל לגאווה גדולה.
סגנונו הפך במהלך השנים לסטנדרט של שחקני השחמט הבינלאומיים, השימוש ב-"קונספטים מוחשיים" הפך לפופלרי מאוד, שחקנים רבים למדו ממיכאל והחלו לשלב התעמלות בשגרה שלהם וניתוח מהוקצע שיורד לפרטים הקטנים, לגבי סגנון המשחק של היריב. סגנונו המחושב, הפרפקציוניסטי, הפך לאמות המידה של סגנון המשחק הסובייטי.
מיכאל המשיך לשמר את הגחלת האדומה בעצמו, במשך 15 שנים, במהלכן זכה פעמיים נוספות בתואר העולמי, כשכל זכייה מביאה עמה, שמירה של שנים על התואר. בנוסף ייצג את ארצו באולימפיאדות השחמט. הראשונה שלו הייתה באמסטרדם 1954 במהלכה גם זכה בזהב. האולימפיאדה האחרונה בה לקח חלק הייתה עשר שנים לאחר מכן, בתל אביב, במהלכה זכה במדליית הארד וסגר קריירה אולימפית עם ממוצע ניצחונות יוצא מן הכלל, של 74.6 %. בנוסף, ייצג את מדינתו בשתי אליפויות אירופה, במהלכן הנבחרת זכתה בשתי מדליות זהב.
לאחר שהפסיד את האליפות לטיגראן פטרוסיאן ב-1963, צמצם מיכאל את השתתפותו בתחרויות, בעיקר עקב פועלו לפיתוח תוכנת השחמט הממוחשבת. ב-1970 מיכאל פרש ממשחק באופן סופי, המשיך לפתח את תוכנת השחמט ומעל הכל, העביר את הידע שלו לדורות הבאים של שחקני העלית מברית המועצות. לאחר שהקים את ביה"ס לשחמט בארצו, שהוציא כמה מהשמות הגדולים לסבב הבינלאומי, מיכאל זכה לכינוי נוסף. כינוי הרבה פחות סקסי מ-"איש הברזל" או פחות משדר אתוס כמו "הבולשביק העיקש", אלא כינוי שבשונה מרוב הטייטלים להם זוכים אנשים, מתאר באופן אותנטי לחלוטין את תרומתו למשחק השחמט בברית המועצות-"הפטריארך של בית הספר הסובייטי לשחמט".
הוא אכן היה אבא לדור החדש, שראו בו כמודל האולטימטיבי לחיקוי. הבן האהוב מכולם היה ללא ספק גארי קספרוב, שלקח את סגנון המשחק של מורו ושדרג אותו לרמת שלמות. מיכאל המשיך לשים את יהבו בפיתוח הטכנולוגיה והפן האנושי של המשחק בסימביוזה ראויה לציון, אך לאחר נפילת מסך הברזל, הקומוניסט הנלהב, איבד חלק מהותי מעצמו.
לאורך השנים, החיבור של מיכאל והממשל, גרר תגובות ביקורתיות וטענות הנוגעות לשחיתות של בעלי השררה, שלפי הטענות, דאגו בכל הזדמנות לשמור על מעמדו של זה שהם רוצים בטובתו. דיוויד בורנשטיין, אחד מיריביו הגדולים של בוטביניק, טען בעבר שמיכאל לא היה אמור להיות ה-"גראנד-מאסטר" הראשון מברית המועצות, אלא שחקן בשם בוריס ורלינסקי, שזכה באליפות הסובייטית של 1929. בורנשטיין טען שהבחירה לקחת מורלינסקי את המעמד אליו הוא לא זכה להגיע בהמשך הקריירה, נבע משיקולי פולטיקלי קורקט לטובתו של מיכאל.
מיכאל עצמו סיפר שבמהלך טורניר מוסקבה של 35, ולפני משחק נגד איליה רבינוביץ', הוצע למיכאל, שרבינוביץ' יפסיד בכוונה על מנת שיזכה במקום הראשון. לטענת בוטביניק, הוא סירב להצעה הזו. גם במהלך אליפות העולם הראשונה בה זכה, נאמר שיריבו ובן ארצו פול קאראס, הפסיד בכוונה את ארבעת ההתמודדיות שלו מול בוטביניק, לאחר שהופעלו עליו לחצים מצד הממשל.
נסיבות אלו ועוד מקרים בעלי אופי דומה, שלא הוכחו מעולם, במידה וקרו והושתקו או במידה ולא חלו מעולם, גרמו לפגיעה בפופלאריות של מיכאל בארצו שלו, אך השלטון היה לצדו וזה כל מה שהוא היה צריך. בדיוק היום, בשנת 1995, "הפטריארך" הלך לעולמו, לאחר חיים מלאי הישגים ותרומות למשחק המלכים.
