כשמדברים על שחקני כדורגל מהדור הנוכחי, שנולדו וגדלו באחת ממדינות יוגוסלביה לשעבר, בדרך כלל זה יגיע ביחד עם סיפורי מלחמה טראומטיים מתקופת הילדות. בכל זאת, הדור שהיום נמצא בגיל שמאפשר לשחק כדורגל, בדיוק גדל לתוך הזוועות שהתרחשו בבלקן בשנות התשעים. זוועות שחישלו אותם מנטלית ועזרו להם להגיע לרמות הגבוהות ביותר של הכדורגל, שהוא עצמו עזר להם לשכוח.
לא זה הסיפור עם מיראלם פיאניץ'. הסיפור שלו נמצא בצד השני של הסקאלה, וניתן אף להגיד, בצד שיותר קשה להתחבר אליו. הוא מזכיר לנו שאמנם לכל אחד הקשיים שלו (בכל זאת, משפחתו נאלצה להתחיל מאפס במדינה חדשה לגמרי ללא רכוש), אך חלקנו הם פשוט אנשים ברי מזל, שזכו לגדול ולהתפתח בתנאים הטובים ביותר, אפילו כאלה שנועדו למקומות אחרים לגמרי.
פיאניץ' הוא מעין מקור גאווה אחד ויחיד לכדורגל בלוקסמבורג, שעד היום מוכרת בתור בשר התותחים של בית מוקדמות מונדיאל או יורו כלשהו. כשעדיין היה תינוק בן פחות משנה, הספיקה משפחתו לברוח מהבלקן המעשן, אל הדוכסות העשירה שיושבת כמו סיכה ממש במרכז של מערב אירופה. בגיל שבע כבר החל לעלות במעלה דרגות האקדמיה של מועדון חצי מקצועני במדינה, והכישרון שלו היה כל כך ברור שקבוצות מכל המדינות שהקיפו את לוקסמבורג הביעו עניין רב בהכנסתו לקבוצת הנוער שלהן.
בשנת 2004 עבר לבסוף פיאניץ' לצרפת, למחלקת הנוער של מץ. כשהגיע לגיל 17, בעונת 2007/08, זכה פיאניץ' במקום בקבוצה הבוגרת של מץ, ורק עונה אחת בקבוצה הזו הספיקה כדי לסובב את ראשיהן של כמה מאריות אירופה. ארסנל, צ'לסי, ברצלונה, ריאל מדריד, מילאן ואינטר קושרו כולן לילד הצעיר, שבחר להישאר בצרפת ולהגיע לקבוצה ששלטה בכדורגל המקומי באותם ימים, ליון.
כיום, כשכריסטיאנו רונאלדו משחק איתו בקבוצה, ההזדמנויות שלו פחתו. אך בעיטות חופשיות תמיד היו צד חזק במשחק של פיאניץ'. כנראה שככה זה כשאתה זוכה להיות המחליף העתידי של אחד מבועטי החופשיות הטובים בהיסטוריה, ולבלות את השנה הראשונה בליון תחת כנפו של ז'וניניו. פיאניץ' כבש את שער הבכורה שלו במדי ליון בדרך המתאימה היחידה: בבעיטה חופשית, עם מספר 8 של ז'וניניו על גבו. באותה עונה, כזכור, ליון הגיעה עד לחצי גמר ליגת האלופות, כשפיאניץ' כבש שער מכריע בברנבאו בשמינית הגמר.
הישארו מעודכנים
התחנה הבאה בקריירה של הילד הייתה בירת איטליה. שם בין היתר פגש את האיש המכונה "מלך רומא", ומשם קיבל את הכינוי "הנסיך הקטן". אם בליון הוא זכה ללמוד מז'וניניו, ברומא הוא התקדם בצעדים גדולים למעמד של קשר ברמה עולמית, הרבה מזה באמצעות יחסי המנטור-חניך בינו לבין פרנצ'סקו טוטי. אחד הקשרים המוכשרים בדורו החל לחבר את כל הכישרון הטכני שלו יחד, והפך לשחקן אפקטיבי בכל תפקיד קישור אפשרי – בין אם בשליש האחרון בעזרת יכולת מסירה ובעיטה מרחוק, ובין אם כפליימייקר אחורי שעושה סדר במרכז המגרש ומאפשר לשחקנים המוכשרים לצידו לפרוח.
בתקופה קשה ומכריעה כמו זו שנמצאת בפתח, סדר הוא בדיוק מה שיובנטוס צריכה. בשבת מחכה לה משחק ביתי קשה מול מילאן, ומיד אחריו תצא לאמסטרדם לרבע גמר ליגת האלופות. הלחץ, כך נראה, גדול מתמיד, למרות שהאליפות כבר כמעט בכיס והיריבה ברבע הגמר היא לא סוף העולם. הסיבה לכך ברורה – ליובנטוס של 2018/19 ישנה מטרה אחת בלבד, והיא ברורה כבר מאז הקיץ שעבר. רק שלפחות לשני המשחקים הקרובים, שיכולים להשפיע על המומנטום של הקבוצה ואיתו להכריע עונה שלמה, היא תיאלץ להסתדר בלי האיש שהיה אמור לגרום לזה לקרות.
אלא שכעת, בגיל 29 ובעונתו השלישית אצל הביאנקונרי, מיראלם פיאניץ' הוא המוצר המוגמר. את הקשרים הטובים ממנו אפשר לספור על יד אחת, וביובנטוס הוא אחד משחקני המפתח. גם בלי "מר צ'מפיונס ליג", יובה מחזיקה באחד הסגלים הטובים באירופה, עם הגנה קשוחה, קישור דינמי ומגוון והתקפה מסוכנת ונפיצה. פיאניץ', אם כן, הוא האיש שגורם לכל זה לעבוד ביחד. הוא יודע להתחיל מהלכים מהעומק ובמידת הצורך לסיים אותם ליד הרחבה, במסירה או בבעיטה. הוא אחד מבועטי המצבים הניחיים הטובים בעולם, בקבוצה שבנויה ומוכנה היטב כדי לנצל אותם. אז בלי רונאלדו, ליובנטוס יהיה יותר קשה – אבל עם פיאניץ', אין ספק שהיא תדע לעבור גם את זה. בשבועיים הקרובים תוכל יובנטוס להבטיח את האליפות ולעלות לחצי גמר ליגת האלופות – ופיאניץ' יהיה שם לאורך כל הדרך.
שאר משחקי המחזור ה-31 בליגה האיטלקית:
פארמה – טורינו (שבת 16:00)
סמפדוריה – רומא (שבת 21:30)
פיורנטינה – פרוזינונה (ראשון 13:30)
קליארי – ספאל, אודינזה – אמפולי (ראשון 16:00)
אינטר – אטאלנטה, לאציו – ססואולו (ראשון 19:00)
נאפולי – גנואה (ראשון 21:30)
בולוניה – קייבו (שני 21:30)
