"הוא אחד האנשים המרשימים ביותר שהכרתי. להוביל את הליגה בריבאונדים בגובה שלו זה פשוט לא ייאמן. … הקשיחות שלו, לא רק הכישרון … הוא מאוד אינסטינקטיבי … הוא חבר טוב וכל השיחות שלנו לאורך השנים היו מאוד מאירות … אני אוהב את צ'ארלס בארקלי."
– ביל בליצ'ק
החברות הקרובה וארוכת השנים בין צ'ארלס בארקלי לביל בליצ'ק היא לא בדיוק חיבור משמיים, לפחות לא על פניו. גם מבחינת הפרסונות שלהם בעולם הספורט – האיש מאחורי ה"פטריוט ווי", שהמערכת והמשמעת אצלו היא מעל הכל, מול השחקן שנכנס לליגה בעודף משקל, שלא היסס להיכנס לעימות עם אף שחקן או אפילו אוהד ביציע, ושטען באופן שלא משתמע לשתי פנים שספורטאים אינם מודל לחיקוי.
אבל גם מבחינת הרזומה, ובמיוחד בהיבט ספציפי אחד שלו, אין הפכים גדולים מהם. שהרי אין ספק ששניהם שייכים למועדון המצומצם של גדולי הגדולים, כל אחד בתחומו – אבל בספורט כמו בספורט, השורה האחרונה היא לעיתים קרובות, אולי קרובות מדי, היחידה. בשורה התחתונה, ביל בליצ'ק קיבל את ההזדמנות לדבר על בארקלי כמה ימים לפני שהוביל את הניו אינגלנד פטריוטס שלו לאליפות שישית. ובארקלי? הוא רשם לזכותו 11 הופעות בקבוצת האולסטאר, 10 הופעות בחמישיית העונה (5 בראשונה, 5 בשנייה) של ה-NBA – אך הרשימה בה הופיע הכי הרבה היא רשימת "השחקנים הגדולים ביותר שלא זכו בטבעת". ובזה מסתכמת כל הקריירה, וכל עשייתו ופועלו של צ'ארלס בארקלי, על המגרש וגם מחוצה לו.
כי מה זה משנה שבקיץ בין כיתה י"א לכיתה י"ב הוא גבה במעל 15 ס"מ והפך מילד בעודף משקל לאתלט מפלצתי? שכבר בגיל תיכון הוא תואר כ"בחור שמן… שיכול לשחק כמו הרוח"? או שהוא הצליח להשאיר את עצמו מחוץ לכל תחום של ספק, במהלך קריירת מכללות בה שיחק בעיקר כסנטר, למרות שבכלל לא נראה כמו סנטר, ולבסוף נבחר רק שני מקומות מתחת למייקל ג'ורדן בדראפט 1984?
את מי זה מעניין שהוא הצטרף לאלופת ה-NBA של שנה קודם, עם מוזס מאלון וד"ר ג'יי, ומיד תפס מקום משמעותי בה ושדרג אותה אפילו יותר? או שהוא תפס מנהיגות מלאה ובלעדית, וסחב כמעט לבדו, את מה שהשאירו מאחוריהם מאלון וארווינג לאחר שעבר זמנם? שהוא נשאר להוביל את הקבוצה והעיר בימים שאחרי הדוקטור, למרות שלא קיבל עזרה, ולמרות הזמנים הקשים?
האם נזכור מבארקלי את עונת ה-MVP האדירה בפיניקס? את האגרסיביות, את הגישה הלא מתפשרת שהיה חייב לאמץ לנוכח הגובה ומבנה הגוף שלו, את השילוב המדהים בין זריזות לעוצמה שאיפשר לו לקחת יותר ריבאונדים מבני אדם גבוהים ממנו ב-20 ס"מ? אולי את הפציעות הטורדניות שסחב איתו בשנותיו האחרונות, שלא הפריעו לו להעמיד ממוצעים בטופ של הטופ של הליגה ולשאת את הקבוצה שלו לפלייאוף? או את הדאנק האחרון שלו, אותו ביצע כמו בימיו הטובים, למרות שעלה לשחק פצוע, ולו רק כדי שהזיכרון האחרון שלו יהיה ירידה מהמגרש בכוחות עצמו? או בכלל את השיח החשוב שהתחיל בשנת 1993, כשקרא להורים ומורים ברחבי העולם להפסיק להצביע על הספורטאים כמודלים לחיקוי, ולהתחיל להפוך לכאלה בעצמם?
מקרה צ'ארלס בארקלי, כמו לא מעטים אחרים, מצביע על נקודה מכוערת בספורט, ובתפיסה הציבורית שלנו כאוהדים. כי בזמן שכל אחד היה רוצה להיות שחקן כמו צ'ארלס בארקלי, אף אחד לא רוצה להיזכר כמו צ'ארלס בארקלי. אף אחד לא רוצה להיות הכי גדול שלא זכה בטבעת. אף אחד לא רוצה שבאותה נשימה עם המעלות שלו כאדם וכספורטאי, ייאמר עליו שהוא לא היה אלוף מעולם. ומה שבאמת קשה בכל הסיפור, זה שאין הרבה ששחקן יכול לעשות כדי לשנות את זה, חוץ מלהצטרף לשחקנים טובים אחרים. ולפעמים גם זה לא מספיק – אפילו בארקלי עשה את זה לבסוף.
קשה לברוח מביקורת כשאתה ספורטאי, בטח בענף קבוצתי. כי אליפויות קבוצתיות, או החוסר בהן, מוצמד יותר מדי לשחקנים עצמם. לא משנה כמה טובים הם, אין שום סיכוי ששחקן יכול לזכות באליפויות לבדו. בעולם כזה, אי אפשר לנצח. אם לא זכית בטבעת, אתה אולי תיזכר כגדול, אבל עם כוכבית. אם כן זכית בטבעת, יהיה מי שידאג להצמיד אליה את הכוכבית – הרי עברת לקבוצת על, מה החוכמה כאן?
אם הבחירה של שחקנים כמו לברון ג'יימס, כמו אנתוני דייוויס, כמו קווין דוראנט, היא בין קריירה גדולה בלי אליפות לקריירה גדולה עם אליפות – זו לא התלבטות קשה מדי. הכוכביות יהיו שם בכל מקרה, עדיף כבר לצרף אליהן איזו טבעת או שתיים.
