בחודש פברואר האחרון, נידון בארי בנל לשלושים שנות מאסר, באשמת ניצול מיני ומעשי סדום בילדים אותם אימן למשך שנים רבות. בנל ניצל את המוניטין שלו, ההערכה הרבה שקיבל מהילדים, והחלום שלהם לשחק כדורגל, כדי לרצות את היצר הפדופילי שלו. בכך השאיר בנל אחריו הרס אנושי, בני אדם שהגיעו אליו כילדים עם חלומות ויצאו ממנו כשהחלומות הוחלפו בפצעים וצלקות.
בערך באותה תקופת זמן, התראיין ל"גרדיאן" אחד מהקורבנות של בנל. הוא הכיר ילדים רבים אחרים, שבהמשך חייהם נכנסו למעגל העוני, התמכרו לסמים או אלכוהול, או הפכו אובדניים. הוא יודע על ארבעה בני אדם ששיחקו אצל בנל בילדותם ובסופו של דבר התאבדו. אחד מהארבעה היה גארי ספיד, לימים שיאן ההופעות בפרמייר ליג (עד שחלפו על פניו דייוויד ג'יימס וראיין גיגס), מאמן נבחרת ויילס, וחבר במסדר הכבוד הבריטי.
ספיד היה אחת מהדמויות היותר מוערכות בכדורגל הבריטי, בדורו ובכלל. הוא לא היה כישרון גדול, ולמרבה האירונה לא נולד עם מהירות, או כלים אתלטיים מיוחדים במינם. הוא עבד קשה מאוד על הטכניקה והכושר הגופני הנדרש לרמות הגבוהות ביותר. כשהגיע לגיל מקצועני, זה בדיוק מה שהשאיר אותו בפרמייר ליג. הכושר שלו והשמירה על הגוף עזרו לו להימנע כמעט לחלוטין מפציעות, והאישיות ההוגנת והמכבדת שלו חסכה ממנו כרטיסים, צהובים ואדומים כאחד.
השילוב של שני אלה איפשר לו קודם כל להפוך, כאמור, לשיאן ההופעות בליגה הבכירה באנגליה בזמנו. הוא נשאר בכושר שיא והיה שחקן פעיל עד גיל 39. אך לכל מי שהכיר אותו היה ברור שכאן לא נגמרת הקריירה שלו. הבנת המשחק שלו הייתה ברמה הגבוהה ביותר, כך העידו עליו כולם, ולאחר פרישתו ממשחק פעיל המליץ עליו מארק יוז, מאמנו לשעבר בנבחרת, לתפקיד מאמן נבחרת ויילס. הדרך מהפרישה למשרה הלאומית הייתה קצרה – כמה חודשים כמאמן שפילד יונייטד, כמעט מיד אחרי הפרישה. ופחות משנה לאחר הפרישה, בפברואר 2011, מונה ספיד למאמן הנבחרת הלאומית שלו, בה הופיע 85 פעמים וכבש שבעה שערים.
השילוב של הכושר הגופני והאישיות שלו הפכו את גארי ספיד לא רק לשחקן ומאמן טוב ומוערך, אלא גם ובעיקר לאישיות מעוררת השראה. כך שמיותר לציין שההתאבדות שלו תפסה את כל עולם הכדורגל הבריטי בהפתעה מוחלטת.
הישארו מעודכנים
ביום שלפני, הוא עוד התארח בתוכנית טלוויזיה, ולאחר מכן צפה עם אלן שירר במשחק של מנצ'סטר יונייטד מול קבוצתם לשעבר, ניוקאסל. אבל מהניסיון הרע שלנו עם מקרים כאלה, כל הסימנים מתגלים רק בדיעבד. אשתו צפתה לאחר מותו בתוכנית, והבחינה במסגרת אחת החקירות בנוגע לבארי בנל, שהיה עבריין סדרתי וישב בכלא הרבה יותר מפעם אחת על פשעים דומים, גארי ספיד היה אחד מהמתושאלים על ידי המשטרה. ספיד עצמו הכחיש כל קשר לסיפור. הוא טען שלא היה אחד מקורבנותיו של בנל, ולא ידע דבר על הפשעים שביצע בחבריו לקבוצה. המשטרה לא הצליחה למצוא ראיות נוספות שיקשרו את מותו של ספיד להיותו שחקן של בנל, גם לאחר מותו.
אז כיצד בכל זאת, קושר מחדש שמו של בארי בנל לשמו של גארי ספיד?
ביום של גזר הדין, אחד הקורבנות שבחר להישאר אנונימי, טען כי הוא בטוח ב-99.9 אחוזים שספיד נוצל על ידי בנל. כמובן שמהימנותו של אותו קורבן אנונימי מוטלת בספק, והמשטרה אכן לא הצליחה למצוא ראיות. אבל הוא אכן הצליח להעלות תהיות חדשות ולהחזיר את נושא גארי ספיד לכותרות הראשיות בעיתונים באנגליה.
האם ספיד אכן היה קורבן לזוועות בנל, ובחר לקבור את העבר כדי להמשיך הלאה? והאם כשתושאל, פעמיים, על ידי המשטרה בנושא הזה, העבר החל לחפור את דרכו החוצה, תוך שהוא מפורר את נשמתו בדרך לשם?
אלה, לצערנו, יישארו תהיות. האיש היחיד שיכול היה לענות על השאלות האלה, אמור היה לחגוג יום הולדת 49 ביום שבת. אך הוא נמצא כעת באדמה, קבור יחד עם כל התשובות. ולנו נשאר רק לתהות, לקוות שלא יחזרו על עצמם מקרים כאלה, ולעשות כל שביכולתנו כדי למנוע את הטרגדיה הבאה.
