בשנת 1994, לא הרבה אהבו את המינוי החדש לתפקיד מאמן הנבחרות הצעירות של ארגנטינה. למעשה, כמעט ולא היו קולות לטובתו. המוניטין שלו, כמאמן או כשחקן, לא בדיוק היה מרשים. זו כנראה הייתה הבעיה הראשונה של הדעה הציבורית. הבעיה השנייה הייתה – הציבור לא הבין שמוניטין זה משהו שנבנה. אף אחד לא נולד עם מוניטין, או לפחות כמעט אף אחד.
קריירת המשחק שלו לא הייתה ארוכה או מעניינת. הוא שיחק כקשר, ארבע שנים בארחנטינוס ג'וניורס, שלוש שנים באינדפנדיינטה מדיין (הרבה לפני תקופת פבלו אסקובר, שכזכור מימן את היריבה העירונית) – שם נוצר הקשר הקולומביאני. בגיל 28 פציעה סיימה את הקריירה, ועולם הכדורגל לא בדיוק הפסיד שחקן גדול. אבל בזמנו, הוא לא ידע עדיין שהוא הרוויח את חוסה פקרמן המאמן.
אחרי כארבע שנים בין עבודה לעבודה, כולל תקופה כנהג מונית, פקרמן סוף סוף חזר לכדורגל – הוא קיבל תפקיד אימון בצ'קאריטוס ג'וניורס, ולאחר מכן חזר למועדון בו גדל, ארנחטינוס, שם גם כן אימן בקבוצת הנוער. אחרי 10 שנים, הוא המשיך להשתמש בניסיון האימון והבנת המשחק שלו כדי ללמד ילדים לשחק כדורגל – הפעם זה הה בקולו-קולו, מועדון הפאר הצ'יליאני. 13 שנה כמאמן נוער בדרום אמריקה, ואיכשהו הציבור והתקשורת לא הבינו איך זה שבוחרים מאמן עם רזומה כמו שלו לנבחרות הצעירות שלהם.
קטאר, מלזיה וארגנטינה הן לא סתם מדינות עבור חוסה פקרמן. הם גם השמות של הכלבים שלו.
אבל פחות חשוב, אלה המדינות בהן נערכו טורנירי המונידאליטו של 1995, 1997 ו-2001. בהם, כפי שאני מניח שניחשתם, זכתה הנבחרת הארגנטינית בראשות פקרמן. בתקופה זו הדריך פקרמן שחקנים כמו פאבלו איימאר, אסטבן קמביאסו, חואן רומאן ריקלמה, מקסי רודריגס, ועוד רבים וטובים – אותם יאמן גם בהמשך הקריירה.
הישארו מעודכנים
בשנת 1998, אחרי הפסד ברבע גמר המונדיאל, מאמן הבוגרת דניאל פסארלה עזב את תפקידו – שהוצע מיד לפקרמן. מאמן הצעירה הציע אלטרנטיבה: הוא העדיף את תפקיד מנהל כלל הנבחרות, כשבמקביל הוא נשאר מאמן הצעירה והמליץ על מאמן אחר לנבחרת הארגנטינית. מדובר כמובן בכישרון הבא בעולם אימון הכדורגל, מרסלו ביילסה.
שנתיים לאחר הזכייה האחרונה שלו במונדיאליטו, פקרמן בחר לקחת את הקריירה שלו לכיוון קצת אחר. איש עסקים מקורב אליו, גם כן יהודי ארגנטינאי – דניאל גרינבנק – בדיוק רכש את המועדון ששהה אז בליגה הספרדית השנייה, לגאנס. פקרמן שימש כמנהל המקצועי של הקבוצה והביא איתו כמה שחקנים ארגטינים לספרד, אך מהר מאוד ההפסדים של גרינבנק כבר היו גדולים מכדי עמידה בהם, והפרוייקט התאייד כלא היה.
זה לא איש העסקים האחרון שפקרמן חבר אליו בקריירה, וכצפוי במדינתו לא אהבו את הקשר שלו לכסף ועסקים. ועדיין, בדיוק התפנתה משרה לאיש שחיפש עבודה חדשה.
לאחר שש שנים בתפקיד, הכישלון במונדיאל 2002 וההצלחה הכבירה שלאחר מכן, באולימפיאדה ובקופה אמריקה, מרסלו ביילסה החליט לעזוב את הנבחרת. פקרמן חזר לנבחרת ארגנטינה, והפעם לקווים שלה.
במונדיאל 2006, אליו העפילה די בקלות, נבחרת ארגנטינה עברה גם את שלב הבתים בקלילות, עם כדורגל מלהיב לפעמים. פקרמן מעולם לא פחד לקחת החלטות שנויות במחלוקת, ולהעדיף שחקנים שמתאימים לסגנון האימון והמשחק שלו על פני שחקנים מוכשרים יותר. אבל עם תוצאות לא מתווכחים, ואחרי שלב בתים מרשים ומקום ראשון בבית, השארתם של חאבייר סאנטי ו-וולטר סמואל בבית כבר לא הייתה נושא השיחה המרכזי בבתי הקפה בארגנטינה.
פקרמן חזר לכותרות לאחר ההדחה הדרמטית מול המארחת, גרמניה. האליביסלסה עלו ליתרון משער של אייאלה, ופקרמן בחר לסגת אחורה – כולל החלטה להחליף את חואן רומאן ריקלמה באסטבאן קמביאסו. שמונה דקות לאחר אותו חילוף, נגיחה של מירוסלאב קלוזה השוותה את התוצאה, 10 דקות לסיום המשחק. הסוף זכור לכולנו: 1:1 גם בסיום ההארכה, והפסד ארגנטיני כואב בפנדלים. החילוף ההגנתי, כמובן, היה במרכז האש. ופקרמן? לאחר אותו הפסד, הוא הכריז על עזיבתו. למרות כל הביקורות, הדעה הכללית בנוגע לפקרמן הייתה חיובית – "עידן פקרמן" הביא גאווה רבה לארגנטינה, בוודאי תקופתו בנבחרת הצעירה. נשיא ההתאחדות דאז, חוליו גרונדונה, אף ניסה לשכנע את פקרמן לשנות את דעתו ולהישאר – אך פקרמן סירב, ולקח הפסקה מהכדורגל לזמן מה.
עוד שניים מגדולי ההיסטוריה. (Los Andes)
ההפסקה של פקרמן לקחה כנראה יותר זמן משהוא התכוון, ודי בעל כורחו. הוא חזר לאימון בשנת 2007, אך לא הצליח להשיג יותר מדי בתקופה זו. כשנתיים וחצי הוא העביר במקסיקו, תחילה כמאמן טולוקה ואז כמאמן טיגרס, אך הוא פוטר והוחלף בשתי הקבוצות אחרי קדנציות לא מוצלחות. בשנת 2010, לאחר המונדיאל בדרום אפריקה, עוד היו שמועות על מועמדותו לנבחרות יפן ואוסטרליה – אך שום דבר מזה לא יצא לפועל, ופקרמן נשאר מחוץ לכדורגל לשנתיים הבאות.
בינואר 2012, פקרמן הפך למאמן השלישי של נבחרת קולומביה במסגרת קמפיין מוקדמות מונדיאל 2014. ללא ספק הייתה תחושה של ייאוש מקולומביה, שהובילה להחזרתו של פקרמן מפרישה – בכל זאת, שש שנים עברו מאז שאימן ברמה דומה לזו. אך למרות הניסויים והכדורגל הלא תמיד מרשים, פקרמן הביא לקולומביה בדיוק מה שרצתה ואף יותר מכך – לראשונה מאז עידן הזהב של שנות התשעים, קולומביה חזרה לטורניר הגדול מכולם.
פקרמן בעצמו הדגיש כמה היה לו חשוב להחזיר את קולומביה למונדיאל, ואף הביע את רצונו לאזרחות קולומביאנית. חואן מנואל סנטוס, נשיא קולומביה, שמע, חשב (לא יותר מדי) ונענה. הוא קיבל אזרחות מיוחדת מהנשיא, כהוקרה על ההישג הנפלא.
אבל זה לא היה סופו של החלום. כדורגל מחשמל, שחקנים ברמת כישרון שלא נראתה שנים, ומאמן מצויין אחד על הקווים, הפכו את קולומביה לנבחרת המלהיבה ביותר של הטורניר, ורק הפסד 2:1 שנוי במחלוקת לברזיל ברבע הגמר עצר אותה.
למרות ההפסד, חזר חוסה עם נבחרתו הביתה לקבלת פנים אוהבת ומחבקת. מונדיאל 2014 הפך לבלתי נשכח עבור כל העם הקולומביאני, ולא היה שמח מפקרמן לעמוד במרכזו. לצערו, התהילה לא נמשכת זמן רב, בטח ובטח אם אתה מאמן.
הנבחרת הקולומביאנית לא הרשימה במוקדמות 2018, ואחרי ההפסד ליפן הביקורות כבר שברו את העיתונים. זימונים ובחירות הרכב שנויות במחלוקת הובילו לתיאוריות קשר מעניינות במיוחד – לפיהן הסוכן של פקרמן, איש העסקים (אמרנו לכם) פסקואל לסקאנו, משפיע על ההחלטות המקצועיות של פקרמן.
המאפיין הראשי של תאוריות קשר, בלעז "קונספירציות", הוא היעדר ראיות מוצקות לטענה המוצגת. ואכן, לא היו שום ראיות למעורבותו של לסקאנו בבחירת ההרכב והסגל. אך את "אל פאיס" הקולומביאני זה לא עניין במיוחד. שם כבר הספיקו לציין את מערכת היחסים הקרובה בין לסקאנו לבין נורמן קפואוצו, סוכן ונצואלי שמייצג שני שחקני הרכב מהמשחק נגד יפן – שחקנים שמעולם לא פתחו בהרכב הנבחרת במשחק רשמי לפני הטורניר. התסכול של הציבור והצורך של התקשורת למלא את הריק שהשאיר פקרמן – שלא דיבר כלל עם עיתונאים מהמוקדמות עד הטורניר עצמו – הובילו להכפשות חמורות כגון אלה.
העבודה של "מגשים החלומות" של קולומביה הייתה בסכנה לאחר ההפסד, אך בסופו של דבר הצליח פקרמן לצאת מהבור אליו נכנס, עם ניצחונות על פולין וסנגל. אך ההפסד לאנגליה השאיר טעם מר בפי הקולומביאנים, ואת עתידו של פקרמן בנבחרת בספק גדול. עדיין לא ידוע עתידו של המאמן הארגנטיני בקולומביה, ובינתיים את משחקי הידידות בפגרה הקרובה ינהל מאמן הנבחרת הצעירה, ארתורו רייס.
היה קשה להאמין בתחילת הקריירה שלו, שלכאלה גבהים יגיע ויוביל את קבוצותיו. היה עוד יותר קשה להאמין שאחרי השיא בארגנטינה, יחזור פקרמן ויוביל נבחרת נוספת לרבע הגמר. וכעת, קשה להאמין שהאיש שהחזיר את קולומביה לימים הגדולים שלה, עלול למצוא את עצמו שוב מחוסר עבודה.
בהמשך השבוע יחגוג פקרמן יום הולדת 69. בן להורים יהודים שהיגרו מאוקראינה, נולד בארגנטינה, וכיום הוא יותר קולומביאני מכל דבר אחר שהוא יכול להזדהות בעזרתו. יהיה קשה לראות אותו עוזב את הנבחרת, בעיקר מכיוון שזו כנראה תהיה שירת הברבור שלו בכדורגל העולמי. אחד מהמאמנים הגדולים בהיסטוריה של היבשת ושל שתי מדינות הכדורגל הגדולות הללו מתקרב לסוף הקריירה שלו, ועולם הכדורגל מתקרב להפסיד מאמן גדול, שבנה את הרזומה שלו מאפס.
