בשבועות האחרונים ההתאחדות לכדורגל עלתה למרכז סדר היום בעקבות מספר נושאים – המשא ומתן עם המנהל המקצועי וילי רוטנשטיינר, עזיבתו של מאמן הנבחרת אנדי הרצוג והמאמצים למציאת מחליף לאימון הנבחרת. התקופה האחרונה הזכירה לי מדוע הכדורגל הישראלי כושל שנים ארוכות, אך גם הבהירה לי היטב מה צריך לעשות על מנת להעלות אותו לדרך המלך.
הבעיה בכדורגל הישראלי מתחילה כמובן בגוף שמנהל אותו, ההתאחדות לכדורגל. לצערי, טובת הכדורגל אינה בראש מעיינה של ההתאחדות לכדורגל, והעסקנים שמנהלים את הכדורגל בישראל. אותם עסקנים לא מעוניינים בפיתוח דור העתיד של שחקני הכדורגל, או בכלל בפיתוח הכדורגל, אלא בעיקר בטיפוח האינטרסים האישיים של כל אחד מהם. כאשר הגיע שינו זוארץ להוביל את הכדורגל הישראלי, עלו קולות של שינוי ותקווה, אך אותם פוליטיקאים הצליחו להבריח את שינו וכך גם את השינוי שניסה להביא עמו. וילי רוטנשטיינר בנה תוכנית ארוכת טווח על מנת לשקם את הכדורגל, אך גם לו שמו מקלות בגלגלים.
כמה אפשר לנסות ולהסתיר את הבעיות הרבות של הכדורגל הישראלי עם פלסטרים בדמות מאמן נבחרת נוצץ או מנהל מקצועי עם רזומה עשיר? אין מספיק מתקנים ראויים, המאמנים אינם עוברים הכשרה מספקת, מספר הילדים הרשומים בהתאחדות לכדורגל קטן משנה לשנה והאינטרסים האישיים של בעלי הקבוצות מקבלים עדיפות על פני מקצועיות הקבוצות ופיתוח השחקן המקומי, שלא יודע מהם ערכים ספורטיביים. הוא לא אשם, אף אחד לא לימד אותו. הכדורגל הישראלי חייב לעבור תהליך ארוך טווח בכדי לשקם אותו, אבל הפעם ללא הפרעה. זה לא יהיה קל, אך אין ספק שזה הכרחי. יושב ראש ההתאחדות, בצוותא עם שר הספורט הנכנס חילי טרופר, צריכים לבחור את האדם שיוביל את הפרויקט, ורצוי שזה יהיה וילי רוטנשטיינר מהסיבה הפשוטה שהוא כבר התחיל את הדרך של עצמו. לאחר מכן, על מנת למקסם את התוכנית, יש לנסוע וללמוד מאקדמיות הכדורגל המובילות באירופה. בסוף, צריכים לבנות תוכנית שתשלב גם את התכנים שניסה וילי רוטנשטיינר להנחיל. כמו כן, יש לתת שקט וזמן לקברניטי הפרויקט על מנת לקצור את הפירות בסיומו של התהליך. אנחנו חייבים להפנים שהכדורגל שלנו חולה והוא זקוק לתהליך הזה בדיוק באותה צורה שחולה זקוק לתרופה שלו.
ממשלת ישראל לקחה את הכדוריד הישראלי בשנת 2016 והכריזה עליו כענף ספורט מועדף. משרד הספורט הקצה תקציבים, על מנת לעזור לענף בפיתוח השחקן הישראלי לקראת אולימפיאדת 2024. הפרויקט מתפרס על פרק זמן של שמונה שנים אך כבר עכשיו, כשאנחנו בחצי הדרך, התוצאות הן נהדרות. מספר הליגיונרים זינק באופן יוצא דופן וגם רמת הנבחרת עלתה, ואף הצליחה להעפיל לסיבוב השני של מוקדמות אליפות העולם, מה שלא הצליחו לעשות כבר שנים רבות. ההצלחה של ענף הכדוריד נוכח הפרויקט הממשלתי מוכיחה לנו שוב שאין מנוס מתהליך ארוך שישקם ויבנה את הכדורגל הישראלי.
אם נסתכל על בלגיה, שוויץ, קרואטיה ואפילו איסלנד שהפכו למעצמות שחקנים ביבשת, נראה שגם שם התהליך התחיל מהממשלה. הממשלות החליטו לקחת את הכדורגל כפרויקט והשקיעו משאבים רבים על מנת לשפר את יסודות הכדורגל במדינה ולבנות אקדמיות נוער איכותיות להשבחת השחקן המקומי. הממשלות, הקצו תקציבים לכל קבוצה אך ורק אם הן עבדו לפי השיטה והדרך שנבחרה ובכך הבטיחו עבודה נכונה עם ילדי מחלקת הנוער. ההתאחדות לכדורגל לא רוצה לבצע תהליך שיקומי ארוך טווח, לכן המדינה חייבת להתערב. כאן, יש מקום לפוליטיקה בספורט.
הישארו מעודכנים
במדינת ישראל קיימים רק כמה מאות מגרשי כדורגל, מעט מאוד לעומת מספר השחקנים הרשומים בהתאחדות. מספר המגרשים חייב לעמוד על לפחות 1500, כדי שלא תהיה מצוקה של מגרשים לאימונים, וזה עוד מבלי לדבר על גדילה רצויה במספר הילדים הרשומים. קיימת מצוקה גם של אצטדיונים בליגות הבכירות, כאשר רעננה, חדרה, כפר סבא, נס ציונה, ביתר תל אביב בת ים, כפר קאסם, אום אל פאחם ונוף הגליל שיחקו מחוץ לעירן העונה בשתי הליגות הבכירות. בעונה הבאה נס ציונה תחזור לביתה בגלל ירידת הליגה, ונוף הגליל תשוב לאצטדיון גרין המשופץ. רונן פלוט, ראש עיריית נוף הגליל, הוא אחד מראשי הערים היחידים שהשקיעו רבות בספורט (ואגב, גם בכל פרמטר אחר), ולצערי, לאחרים כנראה לא אכפת לזרוק דיבורים כמו חול למרות שאין מה לאכול. בעונה הבאה, כפר שלם ואיכסל ישחקו מחוץ לבית גם הן. באום אל פאחם כבר התחילו לשפץ את האצטדיון, אך לא בטוח שיספיקו לשחק בו בעונה הבאה, כמו גם בכפר קאסם. עיריית רעננה צריכה להתבייש בחוסר ההשקעה בקבוצה ובכך שמעולם לא דיברה על אצטדיון. הפועל כפר סבא, קבוצה עם המון אוהדים, צריכה אצטדיון חדש, אך לבינתיים אפשר להסתפק בהכשרה זריזה של לויטה, ובחדרה צריך להתחיל לזרז עניינים.
נכון שהכשרת האצטדיונים לא תפתח את איכות הכדורגל בארץ, אך במצב כעת הכדורגל שלנו נראה מבחוץ בדיוק כמו שהוא מבפנים – רקוב וחסר. הכשרת ושיפוץ אצטדיונים, בניית אצטדיונים חדשים, הקמת אקדמיות חדשות וחינוך ספורטיבי יעזרו ליצור זהות חדשה לשחקן הישראלי המושמץ. ואוי להתאחדות אם היא תנסה להכשיל את זה כרגיל, אחרי הכל היא קיימת למען הכדורגל ולא למען העסקנים.
