בקיץ 2006 שהיתי בניו יורק ושמעתי שאלופת אירופה, ברצלונה, מגיעה להתארח למשחק ידידות נגד הניו יורק רד בולס. ידעתי שאני חייב ללכת למשחק ואחרי כמה שיכנועים הצלחתי לגרום לאמא לקנות לנו כרטיסים. לא אשקר רציתי לראות את רונאלדיניו, כמו כל ילד שגדל בשנות האלפיים הערצתי את הברזילאי המהפנט והתרגשתי לראות אותו משחק בפעם הראשונה בחיי. כשנכנסנו לאיצטדיון והתיישבנו, חיכינו שיתחיל הקסם. מאחוריי ישבו חמישה אנשים, פחות או יותר בני 24-25 וצעקו ללא הרף לעבר שחקן צעיר ודיי אלמוני, לפחות מבחינתי, מסי.
לא הבנתי איך אפשר לצפות לשחקן אחר מלבד רונלדיניו, אך במהרה זה השתנה. כל נגיעה בכדור הייתה מדויקת, כל מסירה סרגל, כל בעיטה מושלמת. הכדרור המסחרר, המהירות, הזריזות, ראיית המשחק המדהימה והתיאום המדהים עם רונאלדיניו סחף אותי, לא יכולתי להוריד את העיניים ממך. אתה פשוט לא הפסקת, עוד דריבל עוד מסירה עוד ניסיון בעיטה פשוט לא הפסקת לרקוד על המגרש והבנתי למרות שהייתי ילד שיש כאן משהו מיוחד.
כשהחלה העונה התחלת לככב גם בליגה הספרדית. השלושער המטורף נגד ריאל מדריד, הגול המדהים מול חטאפה היו רק ההתחלה לקריירה העשירה שלך, לאט לאט זכינו לראות איך רונאלדיניו מעביר לך את הכתר, גם כוכב ילדותי הבין שיש כאן מלך חדש. בקיץ 2008 התהליך הושלם, רונאלדיניו ודקו עזבו ופפ הגיע כשברור לכולם שהכוכב החדש של הבלאוגרנה הוא אותו ילד שכיכב בניו יורק, מסי.
נתת לנו כל כך הרבה רגעי אושר. 6:2 בברנבאו, הנגיחה בגמר ליגת האלופות, ההצגה ב-5:0 בקלאסיקו, השער נגד בילבאו בגמר הגביע, השלושער נגד ריאל ב-4:3, הזריקה של בואטנג בחצי הגמר נגד באיירן, הרביעייה נגד ארסנל בליגת האלופות, אינספור שערים בבעיטות חופשיות, רמונטדה נגד מילאן, 6:1 נגד פריז. אין ספק שלא היה כדבר הזה.
12 שנים חלפו מאז פפ נתן לך את המפתחות ואתה הפכת לשחקן הגדול בהיסטוריה, זכית בכל דבר אפשרי בשנים האלה. שישה כדורי זהב, שלוש אליפויות אירופה, שמונה אליפויות, שישה נעלי זהב, שישה גביעים ועוד אינספור שיאים ותארים קבוצתיים ואישיים. נשמע לא הגיוני לזכות בכל כך הרבה תארים, לשבור כל כך הרבה שיאים, אבל זה מסי. הופך את הבלתי אפשרי לאפשרי.
אתמול (שלישי) לקראת שעות הערב, ליאונל מסי שלח פקס למשרדי ברצלונה וביקש להשתחרר מחוזהו. הבקשה של הכוכב הארגנטינאי הסעירה את עולם הספורט וראשי ברצלונה נפגשו לפגישת חירום על מנת לדון בבקשה של מסי. ברתומאו, נשיא ברצלונה, ככל הנראה לא יתפטר על מנת לא לשלם את החובות של המועדון ונראה שדבר לא ימנע את העזיבה של הגדול מכולם. סוף עגום ל-15 שנות קריירה באדום כחול.
