בעולם הכדורגל, בשונה מענפי ספורט שונים, עליונותה ושליטתה של אירופה היא בלעדית. הרי, הענף קם והומצא באנגליה, שנחשבת אומת הכדורגל. השחקנים הטובים ביותר מכל מדינה שואפים להגיע לשחק ביבשת הקלאסית ולככב במדי הקבוצות הטובות בעולם. רוב הנבחרות שזכו במונדיאל הגיעו מאירופה, במיוחד ב-20 שנים האחרונות, והקונצנזוס הבינלאומי על כך שהליגות הבכירות באירופה קרי הפרמיירליג, הלה ליגה, הבונדסליגה והסרייה א' הן הליגות הטובות בעולם בלתי ניתן לערעור.
היבשת האפריקנית תמיד הייתה מושפעת מכך. כולנו זוכרים ומכירים שחקנים גדולים ששיחקו ומשחקים כעת ברחבי אירופה, וכך גם הדבר היה בא לידי ביטוי בתחרות על תואר הכדורגלן האפריקאי הטוב ביותר. בכל שנה, מאז 1986 ועד היום, השחקנים שהגיעו לשלושת המקומות הראשונים שיחקו בקבוצות הבכירות ביותר בכדורגל האירופי. למעט פעם אחת. פעם אחת שבה, שחקן מצרי, ממועדון מצרי, שכף רגלו לעולם לא דרכה במועדון אירופי, הגיע למקום השני המכובד. כמה שנים טובות לפני היסטריית מוחמד סלאח, הייתה במצרים היסטריה לגבי מוחמד אחר. מוחמד אבו טריקה שמו, שהיה אחד מהשחקנים המוכשרים ביותר ביבשת, וגבר על כדורגלנים כמו מייקל אסיין, דידייה דרוגבה, פרדי קאנוטה וסמואל אטו בדרך לאותו מקום שני מכובד. נאמר עליו שהוא השחקן הטוב ביותר שמעולם לא שיחק באירופה או בדרום אמריקה, ורובכם ככל הנראה בכלל לא מכירים אותו.
השחקן הזה חגג לפני יומיים יום הולדת 40. הוא אכן שנוי במחלוקת, בעיקר בגלל שאינו חושש להביע את דעותיו הפוליטיות, אבל זה הדבר שמייחד אותו. הרי איזה עוד כדורגלן אתם מכירים שמצד אחד מהווה מושא הערצה במדינתו, אך מצד שני גורש ממנה? ועוד בעל תואר ראשון בפילסופיה?
כשהיה קטן
הישארו מעודכנים
מוחמד נולד וגדל בכפר נאחיה שבעיר גיזה, השלישית בגודלה במצרים. גדל במשפחה צנועה, וכבר בגיל צעיר עבד עם דודו במפעל ללבנים, מה שגרם לו להתפתח פיזית. עם עולם הכדורגל החל הקשר ההתקפי לשחק את הקשר עוד כשהיה קטן, בבית הספר הטוב ביותר, שבו שרוב השחקנים הטובים בעולם מתחילים – הרחוב והשכונה בה גדל. כבר בגיל 12 הוא התגלה ע"י מועדון הכדורגל טרסאנה, והחל לשחק שם בנוער ובבוגרים, עד שעבר בגיל 25 לקבוצה שבה רכש את כל תהילתו – אל אהלי. פרט לכדורגל, כשסיים את בית הספר הוא למד באוניברסיטת קהיר וסיים שם עם תואר ראשון בפילוסופיה. הוא תיאר את ילדותו כילדות טובה שהשפיעה עליו הרבה, בה זכה לשחק עם חבריו בשכונה פעמים רבות, במיוחד על התשוקה שלו למשחק. אפשר ונכון גם לומר שעל סגנונו הוירטואוזי.
דובר כבר רבות על ההשפעה של כדורגל הרחוב על איכויות השחקן. כאשר ילד צעיר משחק ברחוב, הוא מפתח באופן טבעי את היכולות שאקדמיות הכדורגל הטובות בעולם לא יקנו מעולם – הטכניקה ה"חצופה", יכולות הכדרור, האימפרוביזציה והתעוזה. אפשר רק להסיט את המבט ולחזור לנבחרת צרפת ולאותם שחקנים שזכו בגביע העולם ולראות שרבים מהם הגיעו מהפרברים של פריז והערים השונות בצרפת, ושיחקו בשכונה, באופן הכי פשוט שיש – פול פוגבה, קיליאן מבאפה, אנגולו קאנטה, בלאיס מטווידי והרשימה עוד ארוכה.
השנים הגדולות באל אהלי – האהדה האינסופית וההשוואה למוחמד סלאח
בינואר 2004 עבר לאל אהלי. הוא בחר את הספרה 22 לאחר שחתם על החוזה עם קבוצתו החדשה, כאשר הגיע לסעודיה וראה את המספר חרוט על אחת מדלתות מסגד הנביא, השני בחשיבותו באסלאם, וראה בזאת סימן מאלוהים. למי שאינו מכיר את הכדורגל המצרי והאפריקאי, או דפדף בחוסר עניין כאשר שמה עולה לכותרות בארץ מדי פעם, צריך להבין. מדובר באחת הקבוצות הכי גדולות ומעוטרות באפריקה. היא מעולם לא ירדה ליגה, היא זכתה באינספור תארים – שלושים ותשע זכיות בליגה המצרית, שלושים ושש כאלו בגביע, שמונה בליגת האלופות. כולם שיאים שהיא קבעה. זה נפתח עבורו עם אליפות ראשונה, זימון לנבחרת והמשיך עם שליטה פשוט מוחלטת ואבסולוטית שלו ושל אל אהלי באפריקה, עם שבע זכיות רצופות באליפות המצרית, שני גביעים, וחמש זכיות לא פחות ממדהימות בליגת האלופות האפריקאית. בפן האישי, הוא שבר שיא כשזכה ארבע פעמים בשחקן השנה באפריקה (תואר שמוענק אך ורק לשחקנים באפריקה), הפך לכובש המעוטר ביותר של אל אהלי בליגת האלופות, ממוקם במקום השלישי בטבלת כובשי השערים של הקבוצה עם 127 כאלה ב-292 משחקים (0.43 שערים למשחק, חשוב לזכור שהוא תפקד על המגרש מאחורי החלוץ). במדיו הלאומיים, לקח במו רגליו את מצרים פעמיים לזכיה באליפות אפריקה, כאשר ב-2006 הוא כבש את הפנדל המכריע בגמר שהביא את הניצחון, וב-2008 הוא כבש את השער היחיד בגמר שהביא את הניצחון למצרים, שהביא אותו למקום השני בתחרות לתואר השחקן האפריקאי הטוב ביותר, קולות ספורים מהזוכה, עמנואל אדבאיור שהיה אז אחד מהחלוצים הלוהטים בעולם, כשכיכב בארסנל.
"זידאן הערבי", "הקוסם", "הרוצח המחייך" כפי שכינו אותו האוהדים, היה מושא להערצה במצרים. הוא היה ה-כוכב (בהא הידיעה) הכי גדול ששיחק במצרים ובאפריקה כולה. הוא הוביל את קבוצתו לכל התארים האפשריים עם סגנון משחק יפה לעין, כפי שהאוהדים ברחבי העולם היו רגילים לקבל מהכוכבים הברזילאיים. אפשר לומר שהיה סוג של אלטרנטיבה מצרית לרונאלדיניו של אותה התקופה. הוא לעולם לא עזב את אפריקה. הלויאליות המקומית שלו היא זו שהקנתה לו אהדה ואהבה גדולים עוד יותר. נראה שהתנגד עקרונית לעזוב לכסף הגדול ולחומרנות הרבה באירופה, והעדיף את החום והאהבה במצרים. בנוסף, הוא היה דעתן לא קטן, שלא התבייש להביע את דעתו הפוליטית בכל מקום. גם אם הדבר פגע בו, מה שקרה לא פעם, וגרם לו להיות מורחק ממדינתו. השילוב המשולש הזה, הקנה לו מעמד של אל.
בוב בראדלי שהיה מאמן נבחרת מצרים, אמר עליו אז: "איפה שלא היינו, אנשים אומרים 'אתה חייב לבחור את אבו טריקה' הוא פופולרי בצורה בלתי רגילה ואנשיו אוהבים אותו. הוא מקבל את הכבוד הזה לא רק בגלל יכולתו כשחקן אלא גם כבן אדם. הוא עושה את כל הדברים באופן נכון כדי לשמור על עצמו ברמה הגבוהה. הוא ללא ספק המנהיג שלנו, והוא מביא ניסיון ואינטיליגנציה בדרך שיכולה לעשות הבדל גדול"
אם אנחנו משווים את מוחמד סלאח, האליל המצרי המודרני והעדכני, נראה שלמד דבר או שניים מאבו טריקה, חברו הטוב. כפי שנכתב במאמר המצוין של אופיר וינטר ועזת חאמד מטעם ה-INSS אודות הכדורגל והפוליטיקה במצרים: "סלאח השכיל עד כה לטפח דימוי א־פוליטי ולהגן על מעמדו כ"קונצנזוס מצרי". הוא דחה לחצים להכריע בין המשטר ליריביו ונמנע מכניסה לשדה המוקשים הפנים־מצרי, בטענה שהוא עוסק בכדורגל ולא בפוליטיקה. הימצאותו תחת אור הזרקורים הפכה משימה זו למורכבת במיוחד, כאשר כוחות פוליטיים מגוונים ניסו לנצלו למטרותיהם. דוגמה לכך ניתנה בצילומים המשותפים שנכפו על סלאח בזמן המונדיאל עם נשיא צ'צ'ניה רמזן קדירוב, אשר אירח את נבחרת מצרים בבירה גרוזני ולקח את סלאח לסיור במכוניתו הפרטית. לפי דיווחים בתקשורת, סלאח זעם בעקבות האירוע עד כדי שקילת פרישה מהנבחרת הלאומית. בפועל, מעמדו הציבורי הרם של סלאח אפשר לו להציב קווים אדומים לשלטונות ולמקם עצמו לעיתים מעבר לגבולות המותר והאסור הנהוגים במצרים".
האביב הערבי נכנס לתמונה
במהלך הקריירה של אבו טריקה, הוא לקח חלק במהפכות השלטוניות במצרים שהשפיעו רבות על הכדורגל. בשנת 2011, קמה המהפכה הראשונה במצרים, "מהפכת הלוטוס" כחלק מגל המחאות בעולם הערבי, "האביב הערבי", לאחר הפגנות רחוב מתמשכות, מחאות המוניות ופעולות אזרחיות שהחלו במצרים כמה שבועות קודם. המפגינים התעמתו עם כוחות הביטחון, מחו נגד משטרו של הנשיא חוסני מובראכ וקראו להדחתו על רקע העוני הרב, השחיתות השלטונית והפגיעה בחופש הביטוי ובזכויות יסוד אחרות. המוקד המרכזי של ההפגנות, שהתרחשו בכל רחבי מצרים, היה כיכר א-תחריר שבמרכז קהיר.
"ב־2007 נוסדו קבוצות 'אולטראס' של אוהדי שני המועדונים המובילים בקהיר — 'אל־אהלי' ו'זמאלק'. חבריהן — רובם בני 16-25 — שאבו מהשתייכותם לאולטראס תחושות גאווה, אחווה ונאמנות אשר פיצו על זרות, ניכור וכעס כלפי המדינה ומוסדותיה. אף על פי שהאולטראס הגדירו עצמם בלתי מפלגתיים, הם השתמשו ביציע כבמה להבעת מחאה בנושאים בעלי גוון פוליטי, נקלעו לעימותים אלימים עם כוחות הביטחון המצריים והתמודדו לעיתים עם מעצרים. באותם ימים היה האצטדיון לזירה היחידה כמעט שבה יכלו האזרחים להתאסף באופן לגיטימי, לפאר גיבורים לאומיים מלבד הנשיא ולהשמיע סיסמאות ביקורתיות כלפי המערכת הממסדית" הוסיפו במאמרם אופיר וינטר ועזת חאמד.
בניגוד לאוהדי האולטראס האחרים, אוהדי אל אהלי היו מזוהים עם תומכי משטרו של מובראכ, הם היו נתמכים שנים רבות על ידי המשטר המצרי. אוהדיה הקיצוניים לקחו חלק עיקרי בהגנה על שלטונו של מובראכ באירועי "קרב הגמלים" – אירוע שבו שכירי חרב של המשטר ניסו לפזר את המפגינים בכיכר א-תחריר. אבו טריקה תמך כלכלית במשפחות של קורבנות הפהכה, בהן שוטרים וחיילים.
כשנה לאחר מכן, בעקבות אירועי המחאה, פרצו מהומות פורט סעיד, אחד מהאירועים הקשים ביותר שידע הספורט. במשחק של אל אהלי מול אל מסרי, אוהדי אל מסרי פרצו לתחומי המגרש ואל יציעי אוהדי אל אהלי, ותקפו אותם ואת שחקני הקבוצה באמצעות סכינים, חרבות, מקלות בקבוקים וזיקוקים. במהומות נהרגו 74 אנשים ולמעלה מ-500 נפצעו. האוהדים הותקפו ככה"נ במעשה מתוכנן שהגיע כתוצאה מתמיכתם של אל אהלי בשלטונו של מובארכ.
"הדבר הזה אינו כדורגל. זוהי מלחמה, ואנשים מתים מול עינינו. אין אבטחה או אמבולנסים. אני קורא לבטל את הליגה. המצב נורא, ואסור שהיום הזה יישכח". אמר אבו טריקה מיד לאחר האירוע כאשר הוא ספוג טראומה. הוא בעצמו סחב אוהדים פצועים לחדר ההלבשה וניסה להצילם, ללא הצלחה. הליגה בוטלה למשך כשנה ועד היום הקהל המירבי שיכול להיכנס למגרשים הוא מאות בודדים, כתוצאה מחשש פוליטי מפני התקהלויות אנטי-ממסדיות ואלימות. הוא פרש מיד לאחר האירוע אך חזר לאחר שהתאושש מהמאורעות. המפעל היחיד שבו השתתפה הקבוצה באותה השנה היא ליגת האלופות שבאופן הירואי והזוי למדי זכו בו, והקדישו את הניצחון ל-74 ההרוגים. באמצע, הספיק השחקן לתמוך בארגון האולטראס, מה שגרם לו להיענש ע"י המועדון באמצעות קנס של 80 אלף דולרים והשעיה של חודשיים. הוא סירב להיפגש ולכבד את אנשי המשטר שהיו בשלטון בעת האסון, כיוון שראה בכוחות הביטחון שותפים לטבח בפורט סעיד. בקיצור, היה הכי פוליטי שיש.
לאחר מכן, בשנת 2013 מהפכה נוספת קמה במצרים. בשנת 2014 עבד אל פתח א-סיסי עלה לשלטון לאחר שהיה שר ההגנה, ובתקופת שלטונו, הבעיות של אבו טריקה רק התחילו. באותה השנה, השחקן הואשם במעורבות בארגון הטרור "האחים המוסלמים". השלטונות טענו כי חברת התיירות שהייתה לו מימנה את ארגון האחים המוסלמים, ואף שאחד משותפיו בעבר אפילו היה בעצמו פעיל טרור. נכון לומר שאבו טריקה אכן תמך במוחמד מורסי שהיה נציגם של האחים המוסלמים, אך הוא עצמו כמובן הכחיש בתוקף את ההאשמות החדשות ולא הבין מנין הן הגיעו. לפי החוק, כל רכושו והונו נלקחו, חשבונות הבנק שלו הוקפאו והוא גורש ממצרים, כאשר נמצא שם ברשימת הטרוריסטים של המדינה יחד עם מוחמד מורסי. כיום הוא חי בקטאר ושם מפרשן בערוץ התקשורת BeIN Sport המקומי. אפילו כשאביו נפטר, לא הגיע להלווייתו במצרים מחשש שייעצר. על פי דיווחים בתקשורת, חברו הטוב מוחמד סלאח פנה לנשיא א-סיסי כדי שיאפשר את חזרתו של אבו טריקה למדינה בו נולד.
גם ישראל לא חפה מביקורתו הפוליטית
גם ישראל מדינתנו הקטנה שתמיד מעורבת במחלוקות פוליטיות, לא התחמקה ממעורבות בפעילויות הפוליטיות של אבו טריקה. לאחר שכבש שער בשלב הבתים של אליפות אפריקה בתחילת שנת 2008, במשחק נגד סודאן, חגג וחשף חולצה שעליה הכיתוב "Sympathize with Gaza" (מזדהה עם עזה) כאשר הייתה התחממות בגזרה, ממש לפני מבצע "חורף חם" הצה"לי ברצועה שהחלו בפברואר של אותה השנה.
בראיון לאל ג'זירה, ימים ספורים לאחר המקרה אמר: "לבשתי את החולצה מנקודת מבט הומניטארית. המסר שלי היה אישי ולא הייתה לו שום כוונה פוליטית. פשוט הרגשתי סימפטיה עם ילדי עזה שנמצאים תחת מצור, לבשתי את החולצה למען הילדים שסובלים, שמורעבים, שאני דואג להם בעקבות חוסר הביטחון שם. למרות שהמשטר התנער מאמירותיו וטען כמוהו שמדובר ביוזמה אישית שלו בלבד, אוהדי מצרים והאזרחים הרגישו אחרת "אבו טריקה הוא אזרח ערבי, והוא דיבר בשם כל האזרחים הערבים. אנחנו חייבים להזדהות עם עזה ועכשיו כל העולם ראה את היוזמה של. אנחנו תומכים בו, הוא לא טעה במעשה" אמר אוהד מצרי לאל ג'זירה. אכן נראה שזהו אבו טריקה, הבן אדם שמדבב את רצון העם, שהוא לא תמיד חופף לרצון המשטר.
אפשר לומר המון דברים על EL MAGICO. אבל דבר אחד חשוב לזכור, השחקן השנוי במחלוקת הזה הוא אחד מגדולי הכדורגלנים המצריים בכל הזמנים. גם בזמנים קשים ומהפכות הוא היה שם בכדי לעשות קצת טוב על נשמתם של האוהדים הסובלים במדינה. יותר מכל, הוא מסמל את הכדורגלן המצרי של העידן המודרני, שעשה הכל במסגרת המהפכות הקשות, ויסלח לי מוחמד סלאח.
