הברווזון המכוער
עידו רבינוביץ'
14 באוקטובר 2017
כללי
1 דק׳ קריאה
מאט לה טיסייה לא היה יפה או מרשים גופנית במיוחד, היו לו שיניים עקומות ושיער לא אסתטי. הוא לא עשה פרסומות כמו בקהאם ואין לו פה גדול כמו לפרדיננד, הוא שיחק בסאות'המפטון כמעט כל שנות משחקיו ולא עבר למועדון כמו ליברפול או מנצ'סטר יונייטד בשלהי הקריירה שלו, משום שהיה כך ונחבא לכלים יותר הוא לא קיבל את הקרדיט המגיע לו. אולם, המצב אמור להיות הפוך.
מאט לה טיסייה היה גאון כדורגל, קשרה של סאות'המפטון לשעבר מסר כמו אמן, להטט בכדור כמו דמות בקרקס ובעט בעוצמה של מתאגרף במשקל כבד, והכל באלגנטיות האופיינית אליו. גם לעיתים כאשר הוא לא חגג בצורה מוגזמת, הוא תמיד חייך חיוך רחב מאוזן לאוזן וחיבק את חבריו לקבוצה, לה טיסייה היה בן אדם צנוע שנתן את כל כולו למועדון אחד, שחקן שבלתי אפשרי לשנוא.
אז למה לא מהללים אותו ונותנים לו את מקומו כאחד מהגדולים ששיחק בליגה האנגלית הראשונה? התשובה היא כנגד עינינו: לה טיסייה לא שיחק באחד מאריות הליגה, לא היו לו יותר מידי סקנדלים או סקופים שהצהובונים העריכו מספיק בשביל לשים אותם בעיתונים המפוקפקים שלהם והוא לא היה טיפוס מוגזם. פשוט אדם שפנאטי על כדורגל, דבר שכיום כבר לא מעריכים. כל הדברים שנאמרו לעיל גורמים לכך שלה טיסייה הוא פשוט גאון שנפל בין הכיסאות.
במעבר חד, נעבור לדבר על לה טיסייה עצמו ולא על תחושות הסביבה עליו. לה טיסייה נולד באי בריטי קטן ששמו גרנזי, מקום שהוא קשור עליו עד עצם היום הזה ואף הוא נחשב ל"מנג'ר של כבוד" בקבוצה המקומית, בילדותו לה טיסייה שיחק בקבוצה מקומית באי אך לא סובב הרבה ראשים, הדבר היחיד הראוי לציון הוא המבחן שלו באוקפורד יונייטד בגיל 15 שלא הניב פירות כלל. הוא עבד קשה על מלאכתו ובשנת 1985, כאשר היה בן 17 השיג חוזה בסאות'המפטון וכבר בעונתו הראשונה הרשית 6 שערים ב-24 משחקים, תחילת הקריירה שלו ב-סוטון הציגה עליות ומורדות אך הוא המשיך לעבוד קשה ולבסוף פרץ החוצה. הוא נבחר לשחקן הצעיר של השנה ב-1990 לאחר עונה פרוליפית עם 20 שערי ליגה ומשם רק המשיך לנסוק מעלה ומעלה והוביל את סאות'המפטון לגעוש ולפרוץ קדימה.
ייתכן כי הוא לא מסר כמו סקולס או היה מנהיג כמו למפארד אך שני דברים לא יהיה ניתן לקחת ממנו לנצח נצחים: הדיוק והקלאס שלו. כל נגיעה, מסירה או בעיטה בכדור נראתה כאילו בוצעה ע"י רובוט המתוכנן באופן מושלם, מפני שהוא התאמן כל כך קשה ובמשך כל כך הרבה זמן על היסודות, דבר ששחקנים גדולים כמוהו נוטים לשכוח. היה הוא כמו סטיב נאש רק על מגרש הכדורגל ולא הכדורסל, אמן ותלמיד של המשחק שמשתוקק וצמא לעוד.
נראה גם כי האלים נתנו לו את היכולת לסגור מעגל ולנעוץ את דגלו כאייקון שהוא. הוא הבקיע 100 שערים בדיוק בקריירה שלו, הוא הבקיע את ב "דל" (האצטדיון של סוטון לפני ה-"סיינט מארי'ס סטדיום) האייקוני והבקיע את השער האחרון בקריירה שלו בדקה האחרונה מול סנדרלנד בבעיטת עונשין מ-11 מטרים, עיגל את הסכום שלו ל-100 מהנקודה הלבנה שכל כך אהב באיצטדיון הישן (המיר 47 מתוך 48 בעיטות בקריירה שלו, אחוזי די מרשימים אם אתם שואלים אותי).
לאחר פרישתו הפך לשדרן ספורט שתענוג לשמוע את דעותיו והלקחים שהוא לומד ומציע ליישם לקבוצות, הוא מפרשן את המשחק בצורה נקייה ונעימה לאוזן ולא גורם קונטרוברסיה ואנדרלמוסיה ברשתות החברתיות (אצבע מאשימה לנוויל וקאראגר שרבים ומלכלכים יותר מאשר מפרשנים). רק לאחר פרישתו צצו כל מיני סיפורים וכתבות על גדולתו כגון האימרה של צ'אבי, הקשר האגדי של ברצלונה שאמר שהוא מעריץ את לה טיסייה והוא אובססיבי לגביו ולגולים ה-"מחליאים" שלו במילותיו. כנראה מעריכים משהו טוב רק לאחר שהוא נעלם, לצערנו.
מאט חוגג יום הולדת ב-14 לחודש ואני ארצה לאחל לו בהצלחה בהמשך דרכו פרשן ושימשיך להנעים את זמני בצפיית משחקים ואת זמנם של כל האוהדים המעריכים אותו, את דעותיו ואת המשפטים הרהוטים שהוא אומר.
מצורף סרטון "היי-לייטס" של הגולים היפים ביותר שלו, רק בשביל ההמחשה לקלאסה ולדיוק שלגאון הזה היה בראש וברגליים.
