משחק שהתחיל כמו ערב NBA רגיל הפך לאחד ממשחקי העונה, כזה שמזכיר למה אנשים אוהבים כדורסל — תנופה, תנודות, קאמבק דרמטי, גדולים שמגיעים בזמנים הגדולים, ורגעי התפרקות שמשנים משחק שלם. הלייקרס אירחו את הספרס, אבל אף אחד לא הכין את האולם למה שהולך להתרחש. אחרי 48 דקות של תנודות רגשיות וסלים מכריעים, לוס אנג’לס יצאה עם ניצחון 118–116, במשחק שנראה אבוד שלוש פעמים לפחות.
הפתיחה הייתה יחסית שקולה, עם קצב זהיר משני הצדדים. הספרס ניסו להכתיב משחק מסודר סביב ויקטור וומבניאמה — הכוכב הצעיר שלידו כל עין בעולם הספורט כבר כמה עונות. הוא פתח את המשחק עם נוכחות בצבע וריחף מעל שחקני הלייקרס כמעט בכל חסימה. מנגד, הלייקרס שיחקו דרך לוקה דונצ’יץ', שבכל כדור היה נראה כאילו הוא קורא את שפת הגוף של ההגנה עוד לפני שהם יודעים מה הם הולכים לעשות. ועדיין, על אף השליטה הכמעט טבעית של דונצ’יץ’, לוס אנג’לס התקשתה לייצר מומנטום ונתקעה על זריקות קשות, בעוד הספרס הפגינו יעילות והובילו ביתרון צנוע ברבע הראשון.
ברבע השני — המגמה התהפכה. הלייקרס, אולי אחרי התעוררות של המאמן או שינוי קטן בהרכב, קיבלו פתאום אנרגיה חדשה. דונצ’יץ’ התחיל לסחוב, דיאנדרֵיי אייטון השתלט על הצבע ותרם נקודות קלות שהחזירו את הקבוצה לעניינים, והקהל סוף-סוף התחיל להיכנס למשחק. הספרס הצליחו לשמור על רמת משחק טובה, אבל לא כמו ברבע הראשון — כמה החטאות מפתיעות, איבוד ריכוז בהגנה, וחוסר יציבות שניתן לראות גם בשפת הגוף של השחקנים. הלייקרס ניצלו את זה עד השנייה האחרונה של המחצית והצליחו להפוך את המשחק לשוויון כמעט מוחלט. הכול נפתח מחדש.
ברבע השלישי הכאוס שוב החליף צד. פתאום הספרס נראו כמו קבוצה אחרת — מדויקת, מהירה, יציבה. וומבניאמה חזר לתמונה עם מהלכים שקשה בכלל להסביר במילים: זריקות על שחקנים כפולים, קליעות מחצי מרחק שנראות כמו צעדים ידועים מראש, וחסימות שמשנות מהלך בלי לגעת בכדור. הלייקרס נתקעו. ההתקפה שהייתה חדה ברבע הקודם נעלמה. מסירות שלא הגיעו ליעד, שלשות שבקושי נגעו בטבעת, והגנה שהתפרקה מול תנועה מהירה של הספרס. סן אנטוניו סגרה את הרבע עם 37 נקודות — מספר מרשים לכל הדעות — וברחה לפער שנראה מאיים.
וכאן מגיע רגע האמת של המשחק — הרבע הרביעי, שהפך למופע של אופי, עצבים, אומץ, והבנה של מה זה להיות "מנצח". הלייקרס פתחו את הרבע בפיגור דו-ספרתי, והיה נדמה שהספרס בדרך לניצחון חוץ מרשים. אבל כאן משהו נסדק בצד של סן אנטוניו. אולי זה עייפות, אולי זה ביטחון יתר, אולי זה הדקות של דונצ’יץ’ ואייטון שהפכו לבלתי-נשלטות. הספרס לא קלעו סל שדה במשך יותר מארבע דקות — ניתוק שהיה כמו מתנה מזהב עבור לוס אנג’לס.
דונצ’יץ’, שבמשחקים כאלה נראה כאילו הוא נולד כדי להכריע רגעים, לקח פיקוד. הוא קלע שלשה מכרעת מעל שני שומרים עם 2:31 על השעון — מהלך שחתך את הפער למינימום והדליק את האולם כולו. אייטון, שהיה יציב לאורך כל הערב, סיים מהלכים קלים בצבע והעניק ללייקרס נקודות שהחזיקו אותם בחיים. ההגנה התהדקה, הלחץ של הלייקרס על הספרס גרם לאיבודים, ודווקא וומבניאמה — הכוכב שהוביל את סן אנטוניו — חטף עבירה שישית, יצא מהמשחק ברגע הכי מכריע, והשאיר את הספרס עם סימני שאלה ובלי העוגן ההגנתי שלהם.
מכאן — הסיום היה כאוטי. הלייקרס לקחו הובלה, הספרס חזרו, הייתה חטיפה, הייתה שריקה, היה ניסיון החזרה אחרי איבוד inbound של מרכוס סמארט, אבל שום דבר לא התחבר. הספרס הגיעו לעמדת זריקה שתוכל להשוות או להכריע, אבל הכדור האחרון לא נכנס — והאולם התפוצץ. 118–116. משחק שהרגיש מהודק עד הסוף, אבל רק קבוצה אחת הייתה עם קור רוח אמיתי.
כמו בכל סיפור NBA גדול, יש גם גיבורים סטטיסטיים:
לוקה דונצ’יץ’ עם 35 נקודות, 13 אסיסטים, 9 ריבאונדים, 5 חטיפות ושתי חסימות — מספרים שכמעט לא אמיתיים למשחק בו הקצב השתנה כל כך הרבה.
אייטון היה העוגן של הלייקרס עם 22 נקודות ו-10 ריבאונדים, והשפיע לא רק במספרים אלא בשליטה שלו באזור שבין הכוח להתמדה.
אצל הספרס, וומבניאמה רשם 19 נקודות ו-8 ריבאונדים, אבל היציאה שלו בשש עבירות שינתה את ההיסטוריה של הערב.
המשחק הזה היה הרבה יותר מסטטיסטיקה. הוא היה מבחן אופי לשני הצדדים. הספרס הוכיחו שהם קבוצה צעירה עם יכולת לפרק הגנות ולשלוט בקצב, אבל גם קבוצה שלא תמיד יודעת לסגור משחקים. הלייקרס הוכיחו שהם לא רק תלויים בלוקה; יש בהם עוצמה קבוצתית, משמעת, ולב שמאפשר להם לא להתרסק גם כשהיריבה מכתיבה את רוב המשחק.
זה היה ערב עם כימיה, עם דרמה, עם סיפורים קטנים בתוך משחק גדול. ניצחון שהראה שללייקרס יש שאיפות גדולות — ושלא משנה כמה פעמים הם ייפלו במהלך הערב, הם יודעים איך לקום כשזה באמת חשוב.
