רונאלדו נזאריו הוא אגדת כדורגל, אך מאחוריה עומד גם פוטנציאל שלא מומש לחלוטין. על הצד האחר והמאכזב של הקריירה של "איל פנומנו". כתבתו של נתיב כפרי
הם קראו לו "איל פנומנו" באיטליה, "פלה השני" בספרד. כשהיה בשיאו לא היה שחקן כמוהו בהיסטוריה של המשחק. הוא עבר שחקנים כמו חמאה, כמו מים. הוא עשה קסמים בכל קבוצה בה שיחק, והפך כמעט תמיד למלך השערים. וגם כאשר עבר לשחק במדי היריבה, אי אפשר היה לשנוא אותו, או אפילו לכעוס עליו. "הוא דוגמה ומופת", אמר עליו רונאלדיניו, "הברזילאי המועדף עלי בכל הזמנים", הוסיף בופון. וכרבים אחרים, הם בחרו אותו כחלוץ הטוב בהיסטוריה כחלק מהרכב 11 השחקנים הגדולים בכל הזמנים. אין ספק, מדובר בתופעת טבע.
אבל הקריירה הקצרה מדי של רונאלדו נזאריו, שחלקנו מכנים אותו כיום "הברזילאי" (על שום זה הפורטוגלי), הייתה מלאת תהפוכות, קריירה שנויה במחלוקת ואפילו דרמטית. שרשרת של פציעות ואולי גם בחירות מקצועיות לא נכונות גרמה לאחד הפוטנציאלים הכי גדולים אי פעם להפוך למלוטש חלקית, אם כי פראי וקסום כמו שרק הוא ידע להיות. מעבר לתופעה, לאגדה, הכתבה הזו תנסה להתחקות אחר זווית שונה על הקריירה של הפנומן המקורי, הרונאלדו המקורי (בימים ההם שכריסטיאנו היה עדיין רונאלדו ה"פורטוגלי" או "כריסטיאנו רונאלדו", ורונאלדו הברזילאי היה רק רונאלדו) ולנסות לנתח אותה על פי אמות מידה של מציאות היסטורית, ופחות על ידי סופרלטיבים, השערות ונטיות לב.
זה לא סוד שרונאלדו החל את הקריירה בשלב מוקדם מדי של ההתפתחות שלו. שנים מאוחר יותר, יקבל ליונל מסי, עוד תופעה שמככבת במדי ברצלונה, הורמון גדילה כדי לטפל בבעיה מסוג דומה. הלחץ של הכוכבות שיחק כאן תפקיד מרכזי. ממש כפי שמסי היה כוכב ילדים ונוער ונראה בקלטות כמו אל הכדורגל הבא, כזה שהוא הפך לדעת רבים גם להיות, היה גם רונאלדו כישרון ענק שאי אפשר היה שלא להבחין בו. הוא החל את דרכו המקצוענית בקבוצת קרוזירו הברזילאית, ומשם הדרך לעבור אל ליגה אירופית חזקה הייתה קצרה. זאת משום שהפנומן מברזיל כבש 44 שערים ב-47 הופעות, פשוט תופעת טבע מתלקחת שלא ניתן לעצור.
בעצתו של רומאריו, בעצמו כוכב ענק מברזיל, החל רונאלדו בן ה-17 את מסעו האירופי בקבוצה בה מייעצו שיחק מספר שנים, בפ.ס.וו. איינדהובן. מהר מאוד הבינו בהולנד איזו סופה מתחוללת על המגרש. את אותו קסם ברזילאי חסר מעצורים של שנות ה-50, ה-60, ה-70 וה-80 גילם נזאריו בשיא השלמות. הוא היה קליל רגליים, עשיר טכנית ברמה בלתי מוכרת ובלתי ניתן לעצירה. גם לסגל נבחרת ברזיל האלופה ב-1994 הספיק נזאריו להרשם, אם כי לא שיחק כלל במסע המופלא אל עבר גביע רביעי והיסטורי של הסלסאו. הנער שעתיד להיות כוכב עתיר ממון והישגים אישיים ישב על הספסל, אבל תוכלו לרשום לו מדליית מנצחים, ממש כפי שקאקא ירשום 8 שנים מאוחר יותר בלי לשחק יותר מדי, כשאותו רונאלדו יביא לברזיל במו רגליו את הגביע החמישי.
"פלה חוזר". האס הספרדי
הישארו מעודכנים
אל תפספסו, הרשמו עכשיו לניוזלטר שלנו וקבלו את הכתבות והעדכונים הכי חמים ישירות למייל.
אבל כאן החלה הדרמה שבסיפורנו. אחרי שבעונה הראשונה שלו בהולנד כבש מספר מדהים של 30 שערי ליגה, הגיעה בעונה השנייה הפציעה הראשונה בברך. רונאלדו נעדר לתקופה ממושכת, ולעומת 47 הופעות בעונה בודדת בקרוזירו, שיחק רק 58 משחקים בשתי עונות במדי איינדהובן, אך שוב עמד בממוצע של כמעט שער למשחק; הפנומן הצעיר כבש 54 שערים ב-58 הופעותיו בהולנד. מי שצפה מהצד הייתה קבוצה רעבה, שאולי איבדה קצת קסם ב-1995 אחרי עידן של הצלחות בתחילת שנות ה-90.
ב-1996, המאמן בובי רובסון הימר על הכישרון העולה מברזיל והביאו לקאמפ נואו עבור סכום שיא עולמי של כמעט 20 מיליון דולרים כדי לשחק במדי הכחול-אדום של ברצלונה. שם היה זה רונאלדו בשיאו. הוא פשוט הפיל אנשים. הוא נגע בכדור ושלח אותו למקום שאי אפשר להגיע אליו ופתאום זינק מהמקום במהירות על אנושית והגיע (!) לכדורים הבלתי אפשריים. לעתים הוא היה נופל ומיד קם ומסתער על הכדור כמו על טרף. זה לא היה אנושי, אלא מתאים יותר לפומה או לטורף על אחר. כך האגדה נוצרה. 34 שערים בליגה הספרדית בעונה חלומית גרמו לחברת נייקי לתאר את אחד משעריו כך: "דמיינו לכם שביקשתם מאלוהים להפוך לשחקן הטוב אי פעם, והוא מגשים את המשאלה שלכם".
רובסון ייעד עתיד גדול לחניכו הפלאי. "רונאלדו, יהיה לך טוב כאן" אמר סר רובסון לרונאלדו הצעיר. "הכל בנוי מסביבך, אתה הכוכב הבלעדי של המועדון", אמר המאמן האנגלי החינני. זה לא עזר. ברצלונה אמרה יום אחד שהוא לא למכירה, והציעה לו חוזה עד 2006 (תארו לכם את רונאלדו נזאריו, רונאלדיניו ומסי באותה קבוצה!) ויום אחר כך הודיעה כי היא מוכרת את היהלום הבלתי מלוטש שלה לאינטר. רונאלדו הוא כנראה השחקן היחיד בהיסטוריה ששבר את שיא ההעברות של עצמו רק שנה לאחר שקבע אותו. שחקן השנה בעולם של פיפ"א הצעיר ביותר אי פעם ב-1997 נמכר לענקית האיטלקית עבור 27 מיליון דולרים, סכום שהיה נשמע אז בדיוני (עד שריאל מדריד תטרוף את קלפי השוק העולמי 3 שנים מאוחר יותר).
"הוא לא אדם, הוא עדר ששועט" – חורחה ואלדנו
באינטר הייתה לו הצלחה מיידית, והיות והגיע במעמד של אל חי הוא עשה שם כרצונו. השחקן בן ה-21 החל להיות בעל הבית. הוא הרבה לבשל, בעט בעיטות חופשיות והפך בשלהי העונה לקפטן הקבוצה. כל כך הרבה דברים, כל כך מהר.. אלו היו גורמים גם לאדם השפוי ביותר לאבד את דעתו. זה אולי מה שקרה לרונאלדו בערב גמר המונדיאל 1998. לא היה שם רומאריו, בפריס הזרועה אורות של שכחה ושיממון. שם היה רק כוכב אחד, בן 21, ואולי לא בשל מספיק. רונאלדו חטף התקף חרדה לא ברור שעות לפני המשחק החשוב בחייו. היה ספק גדול באשר לשיתופו, וההד התקשורתי סביב סיפור היעדרותו האפשרית הפך להיות גדול יותר מאשר הגמר. האם הוא ישחק, האם לא ישחק, כאילו בעצם העובדה הזו תלוי סיבובו של כדור הארץ על צירו.
רונאלדו שיחק, כמובן. זה לא היה יכול לקרות אחרת. ממש כמו פושקאש בגמר מונדיאל 1954, הוא עלה בהרכב הפותח בלי שהיה מסוגל לתפקד בצורה מלאה. ולא, בניגוד להונגרי שהיה שחקן לא פחות גדול גם ממראדונה, לא הייתה לנזאריו כף רגל שבורה. אבל הברזילאי לא היה עצמו, ללא הרוח וללא המהירות, ללא החדות וללא התשוקה לניצחון ולפתע התפרץ הר הגעש הצרפתי והקרח תוצרת אלג'יר, והפסגה המעוטרת בכתר השיער המשולש של זיזו שלחה שני כדורים נייחים אל הרשת של טפארל וחיסלה את תקוותיהם של מאות מיליוני ברזילאים שנותרו שבורי לב וחפויי ראש כמעט כמו "איל פנומנו".
רונאלדו נזאריו לא רק עשה הכל מהר מדי, אלא גם מוקדם מדי. בדומה לרוברטו באג'יו, כוכבה הטראגי של נבחרת איטליה המפסידה נגד ברזיל של רומאריו במונדיאל 1994, היה רונאלדו נער שהחל לשחק לצד מבוגרים, וממש כמו אצל "הפוני המזמר" (שהחל בגיל 15), גם אצל רונאלדו זה הגיע על חשבון הברך. הפעם הייתה זו הרצועה הצולבת שנקרעה, והותירה גם את איטליה המומה ובוכייה. עד היום סרטי הפציעה הנוראית של רונאלדו נזאריו הם סמל של נכאה ועצב עבור כל עולם הכדורגל. אחרי שהחמיץ כמעט שנה חזר רונאלדו לשחק, אך למרבה הצער בתוך 10 דקות בלבד קרע שוב את הרצועה הצולבת, והוצא מהמגרש רק באלונקה. איזו טרגדיה!
שלוש שנים ללא מגרש גרמו לרבים להאמין כי הקריירה של איל פנומנו, אולי גדול השחקנים שנראה בתבל, גמורה. אבל לרונאלדו היה רק דבר אחד בראש: לחזור אל הבימה המרכזית, המונדיאל, אליה נשואות עיני כל שועי הכדורגל ולתקן. לתקן את העוול שנעשה לו 4 שנים קודם לכן, ולהיות שוב אלוהים. הוא עשה זאת בגדול. רק שבועות טרם גביע העולם היה עדיין ספק באשר לשיתופו, אבל הוא עבד כמו אריה, אחרי סדרה של ניתוחי שיקום, וכבש את העולם. איל פנומנו, או פלה השני אם תרצו, כבש 8 שערים בטורניר האלמותי, שכללו צמד בגמר על גרמניה האומללה. אבל שותפו לפשע, ריבאלדו האגדי, שהיה הפליימייקר והאסיסטר של רונאלדו במונדיאל ידע – שוב אי אפשר היה לעצור את האיילה מלרוץ, את הפומה מלזנק אחרי הכדור כמו טרף.
בגמר השלישי שלו ברציפות זכה רונאלדו בגביע העולמי בזכות ולא בחסד, עקב היותו השחקן הנכון במקום הנכון. הוא היה בשל והיה ראוי, ובגיל 25 חזר איל פנומנו לחייך. הפרויקט השאפתני של פלורנטינו פרס קרא לחלוץ הטוב בעולם להצטרף לשורותיה של ריאל מדריד, אלופת אירופה. עד כה זכה רונאלדו בגביעים מקומיים ובגביעים אירופיים משניים – גביע אופ"א ומחזיקות גביע. אבל המטרה הייתה כעת לזכות באליפות בליגה בכירה, ולא פחות מכך – בליגת האלופות.
רונאלדו של ריאל מדריד היה שחקן שעלה הרבה מאוד כסף, אבל תמיד לוותה בהלה מסוימת סביב כל נפילה שלו. התחושה הייתה שדואגים כי רונאלדו שביר, וכי אולי מה שהיה בגביע העולם האחרון היה רק אפיזודה חולפת, התעלות אלוהית ורגעית. אבל בעונה הראשונה שלו במדריד רונאלדו השתלב מצוין בריאל, ויצר צמד קטלני לצידו של ראול, שהתייתם מעמיתו הקודם, הלוא הוא פרננדו מוריינטס. הכל הלך מצוין. רונאלדו פתח בצמד כבר במשחק הבכורה בקבוצה, וסיים את העונה כמלך השערים בליגה הספרדית, אם כי במספר פחות מהעונה הנפלאה שלו בברצלונה 6 עונות מוקדם יותר. אחד מרגעי השיא של הקריירה שלו היה השלושער הפנטסטי לרשתו של פאביאן ברטז בתיאטרון החלומות של מנצ'סטר יונייטד. במשחק הזה, שהיה משחק גומלין, ראול לא שיחק עקב פציעה והבמה שוב קראה לאיל פנומנו להתייצב. במקום שהשדים האדומים יכו ראשונים לאחר פיגור של 3-1 מהמשחק הראשון בברנבאו, היה זה דווקא הקוסם מברזיל שמצא את ברטז לא מוכן.
כשיונייטד השוותה, השיב גם רונאלדו בשער משלו, והעלה את ריאל כבר ל-3-2 פנומנלי באנגליה אחרי פחות משעה של כדורגל. דיויד בקהאם ה"מונעל" עלה לשחק רק בשלב הזה, ויותר מאוחר יצטרף גם הוא להשלמת פרויקט הגלאקטיקוס השאפתני וחסר ההצלחה של פלורנטינו פרס. אבל אחרי אליפות ראשונה ויחידה עד כה בקריירה וחצי גמר ליגת האלופות, החלה נסיגה ביכולת של רונאלדו. הוא לא תמיד הסתדר עם המהלכים ולעתים לא הבין את "יצירות האומנות" של חבריו המוכשרים מאוד בקבוצה, והיו פעמים, כשלא היה זה פס נוח של זידאן לתוך הריצה שהפכה לאיטית בהרבה אחרי הפציעות הקשות, אז היה רונאלדו מאבד כדור ולעתים נראה ממש כילד אובד במשחק של גדולים. בעונת 2005-06 הוא אף הוסיף חטא על פשע, כאשר בעונה שלישית ברציפות ללא תואר קבוצתי עלה רונאלדו במשקל. מ"איל פנומנו" (התופעה) הפך נזאריו ל"אל גורדיטו", השמנמן (או השמן), ולעתים לא נדירות היה ניתן לשמוע את שריקות הבוז הצורמות למדי בברנבאו, שלא מרחמות על אף שחקן.
ב-2006-07 הפך "אל גורדיטו" לשחקן ספסל ויצא לחלוטין מהתכניות של הקבוצה. כבר בינואר הוא נמכר למילאן, וגם שם, ממש כפי שקיבלו אותו בברצלונה כששיחק במדריד, התקבל רונאלדו באהבה השמורה למלכים. מאת שעריו במדים הכל לבנים משקרים, כי למעט העונה הראשונה הנהדרת שלו, היה רונאלדו אכזבה גדולה עבור ריאל מדריד. במילאן לא זכה גם כן להצלחה רבה. שוב היה פסע מזכייה בליגת האלופות, אבל בגלל ששיחק כבר במדי ריאל באותה עונה, לא ענד את שרשרת המנצחים של הרוסונרי כשאלה זכו בליגת האלופות 2006-07. מכאן נפצע שוב בברכו, חזר לברזיל, וסיים את הקריירה בגיל 34 בלבד.
אם כן, ישנן 3 תקופות עיקריות בקריירה המדהימה אך המאכזבת של רונאלדו נזאריו. הראשונה היא תקופת השיא שלו, בה לא היה ניתן לעצור אותו. אותו שחקן, אותה תדמית, הם מה שאנו מנסים בכל כוח לזכור היום, כאילו זה היה רונאלדו מאז ומעולם. התקופה השנייה היא תקופת הפציעות. זו תקופה שנרצה לשכוח, אך היא זו שעיצבה את הקריירה של רונאלדו מפאתי הזמן. וכך יש לראותה באמת – כי את המיצוי האמיתי שלו נשיג איל פנומנו רק בתקופה השלישית והאחרונה, זו שאחרי השיקום, בה כבר לא היה באמת אותו שחקן שעוד לא חווה שלוש שנים אומללות מחוץ למגרשים. ואת תקופה זו החל רונאלדו בנסיקה אדירה, שהסתיימה מהר מאוד בקול נפץ חלול ובמפח נפש יותר מאשר הישגיות.
רונאלדו הוא לא השחקן שרצינו וקיווינו לראות. הנער הזה מת אי שם בחדר מלון בודד בפריס בשעת צהריים אכזרית במיוחד. רונאלדו הברזילאי הוא סך כל מה שהוא היה לאורך כל שלבי הקריירה שלו, על הטוב והרע שבכך. אנו לא יודעים מי היה עשוי להיות רונאלדו, ממש כפי שאלוהים, שברא את בני האדם, לא חשף בפני ברואיו מה ילד יום. אם כן, רונאלדו היה ונשאר אגדה, אבל מעט סמויה מן העין. כמעט סודית, כמעט אסורה. זוהי אהבה מאוד רומנטית, אבל בלתי ממומשת חלקית. ועדיין, אנו ממשיכים להיות מאוהבים.
אף אחד לא ייקח מרונאלדו נזאריו את גביע העולם שהביא כמעט לבדו אל מולדתו היקרה. גם לא את השעיטה הבלתי ניתנת לעצירה בימי נעוריו המתוקים-חמוצים. אבל בשורה התחתונה, רונאלדו לא סחף קבוצה לזכייה בליגת האלופות, ותואר האליפות הבודד שלו בליגה בכירה מקרין בצורה חיוורת על מקומו בהיסטוריה של המשחק. הוא לעולם לא יהיה "עוד שחקן", זה בלתי נתפס. הכישרון שהיה לו ייחודי, אם כי שחקנים כמו כריסטיאנו רונאלדו וליונל מסי השיגו יכולות דומות, ומספרים גדולים יותר. ביחס להישגים שלהם, הן הקבוצתיים והן האישיים, אין כל כך ברירה אלא להסיר את רונאלדו ממקום אלמותי בין עשרת השחקנים הגדולים בכל הזמנים. מי יודע, אולי אם היה רונאלדו נשמע לתחנוניו של סר בובי רובסון החביב ולנשיאה של ברצלונה, והיה נשאר בליגה טכנית שהתאימה לו ובקבוצה השייכת לו; אולי אם לא היה עובר אל הליגה שהיא אולי הקשוחה ביותר פיזית באירופה, אולי אז לא היה נפצע את אותן פציעות גיהינום שגזלו מאיתנו את הקריירה האפשרית של השחקן מגן העדן. ואולי אז היינו באמת חוזים באלוהים משחק ברגליים בלתי נראות בכדור.
