יש שחקן אחד שזכה בנעל הזהב במונדיאל גם כשחקן צעיר (U-20) וגם כשחקן בוגר. אם הייתם צריכים לנחש מי הוא, בטח הייתם הולכים על פלה, מראדונה, גרד מולר, מירוסלב קלוזה או רונאלדו הברזילאי. אגדות כדורגל במלוא מובן המילה, וגם "חיות" מונדיאל.
אבל התואר היוקרתי הזה שייך לשחקן שלא נכלל עם הגדולים בדורו. הוא אפילו לא נכלל עם הגדולים בנבחרת ששיחק עבורה, נבחרת רוסיה, למרות שהוא חצי אוקראיני ושיחק גם בנבחרת אוקראינה. למעשה, הוא שיחק עבור רוסיה שמונה משחקים בלבד, ויש לו רק שישה שערים. כולם הובקעו בשלב הבתים של מונדיאל 94'. יותר נכון, 5 מהם הובקעו במשחק אחד, מה שהפך אותו לשחקן היחיד שעשה זאת אי פעם. לשחקן הזה קוראים אולג סלנקו. נכון, הוא לא שם מוכר, במיוחד לחובבי הכדורגל הצעירים, אבל הוא חתום על לא פחות מהיסטוריה.
סלנקו, נולד בברית המועצות (לנינגרד, כיום סנט פטרסבורג) לאב אוקראיני ולאם רוסיה, אך הוא מגדיר עצמו כסובייטי, וללא ספק אחד מהכדורגלנים המסמלים את עידן הכדורגל הסובייטי שלאחר התפרקות ברית המועצות.
הוא החל לשחק כדורגל בגיל צעיר וכבר כשהיה בן 16 עלה כמחליף לשחק בהופעת בכורה בקבוצתו "זניט" ואף כבש את שער הניצחון נגד דינמו מוסקבה. מאותו הרגע הוא נכנס לליבם של האוהדים. אך לא לזמן רב, כיוון שהיה השחקן הראשון לעבור בין מועדונים בברית המועצות הקומוניסטית, כשעבר בשנת 1988 לדינמו קייב האוקראינית תמורת 36 אלף רובל סובייטי, מעבר שספג הרבה ביקורות מצד האוהדים. באותה תקופה שחקנים רבים היו נשארים נאמנים למועדון אחד בו הם סיימו את הקריירה שלהם. לא רק שעבר לקבוצה אחרת, אלא לדינמו קייב, קבוצה בשטח אוקראיני, מה שהפך אותו לבוגד לא רק כלפי הקבוצה, אלא גם כלפי העיר. חשוב לציין שברית המועצות הייתה מעצמה שדגלה בקומוניזם – שיטה כלכלית-חברתית בה כל מוצרי ההון נמצאים בבעלות משותפת, תוך שמירה על שוויון כלכלי וחברתי. כלומר, מדינה ללא שוק חופשי שדגלה בשוויון כלכלי לכלל אזרחיה, מה שמנע מקבוצות לבצע העברת כסף ביניהם ולרכוש שחקנים.
בעקבות היכולת הטובה שלו, זומן לנבחרת ברית המועצות עד גיל 20 אשר השתתפה במונדיאל. שם, כבש חמישה שערים וזכה בתואר נעל הזהב הראשונה שלו במסגרת התחרות. לאחר ארבע שנים בקייב, בהן זכה באליפות הליגה הסובייטית בשנת 90', הוא חיפש לצאת מחוץ לגבולות רוסיה. הוא נבחן בטוטנהאם, הרשים מאוד וכמעט הוחתם ע"י הקבוצה, אך כיוון שלא קיבל אשרת עבודה, הוא עבר ללוגרונס מהליגה הספרדית הראשונה, קבוצה שחדלה מלהתקיים.
הישארו מעודכנים
על הדרך, הוא גם החל לשחק בנבחרת אוקראינה החדשה שהוקמה. אבל רגע, לא אמרנו שבמונדיאל הוא שיחק עבור נבחרת רוסיה?
נכון, סלנקו שיחק בשלוש נבחרות שונות במהלך חייו – ברית המועצות, אוקראינה ורוסיה. כל זאת בעקבות התפרקות ברית המועצות.
קצת היסטוריה – ברית המועצות, כפי שכולם יודעים, הייתה מנהיגת הגוש המזרחי-סובייטי בעולם, וכ-15 מדינות עצמאיות כיום נכללו בתוכה, ביניהן רוסיה, אוקראינה, ליטא וגאורגיה. היא הייתה אחת משתי המעצמות הגדולות בעולם לאחר מלחמת העולם השנייה, יחד עם ארצות הברית, וכפי שנאמר כבר, דגלה בשלטון קומוניסטי. התפרקותה ב-91' שינתה את מאזן הכוחות העולמי. בגדול, החל משנות ה-70', בריה"מ סבלה ממשבר כלכלי מתמשך, עיקר ההשקעה הכלכלית הייתה בביטחון – צבא ופיתוח אמצעי לחימה, התערבות גדולה בכל מדינה בה יש מפלגה קומוניסטית. בנוסף, מלחמת החלל שלה עם ארה"ב גרמה להפסדים כספיים רבים. גם הפלישה לאפגניסטן שבמהלכה 15 אלף חיילים סובייטים נפלו וירידת מחירי הדלקים בעולם הרעו את המצב, ולכן גורבצ'וב שהיה שליט המדינה העניק חופש עיתונות, הבעת דעה ואישור לחופש פוליטי, שהביאה לשורה של ניצחונות פוליטיים באזור מזרח אירופה. אותם מדינות רצו להתנתק מממנה ולהיות עצמאיות, דבר שאכן קרה לבסוף.
במסגרת עצמאותן של המדינות, גם נבחרות הכדורגל הוקמו מחדש. כך קרה לנבחרת אוקראינה, שהוקמה בשנת 92'. סלנקו שיחק שם משחק אחד בלבד, הראשון של הנבחרת נגד הונגריה ולאחר מכן בחר להשתתף בנבחרת הרוסית כיוון שהייתה מקצוענית וטובה יותר.
בחזרה לקבוצות – בלוגרונס הספרדית הוא כיכב בשנת 93/4' עם 16 שערים (באופן אירוני, אותה כמות השערים של חריסטו סטויצ'קוב) והציל את הקבוצה מירידת ליגה.
פתגם לטיני עתיק אומר: "המזל אוהב את האמיצים". וכך היה עם סלנקו. אותו בחור אמיץ שבחר לעבור מקבוצת נעוריו, שעזב לספרד וניסה להצליח שם בגדול, זומן לנבחרת הרוסית לקראת מונדיאל 94' בעזרתו הקטנה של הגורל. 14 שחקנים חתמו על מסמך ובו התלוננו על הכנה לא מקצועית לטורניר. חלקם סירבו להגיע למונדיאל כי לא רצו להשפיל עצמם, מה שגרם למאמן לזמן את סלנקו לסגל. ייתכן והם צדקו, אך צריך גם לזכור את הבית הקשה שאליו הם הוגרלו. "היינו פשוט חסרי מזל לחלוטין. הוגרלנו לבית יחד עם ברזיל, שזכתה בטורניר, ועם שוודיה, שסיימה במקום השלישי" אמר סלנקו למגזין "FourFourTwo". נזכיר גם את קמרון, שהגיעה לרבע הגמר במונדיאל 90' ושאפה להגיע רחוק יותר משלב הבתים, ואפשר להבין שללא ספק מדובר בבית מוות. המשחק הראשון של הנבחרת הסתיים בהפסד 2:0 לברזיל, כאשר סלנקו עלה מהספסל ולא הצליח להציל את קבוצתו. במשחק השני הוא כבר הראה קצת מיכולותיו כסקורר כאשר כבש את השער הראשון במשחק בפנדל משכנע וקליל, אך בסופו של דבר רוסיה הובסה יחד איתו 3:1 לשוודיה החזקה.
למשחק השלישי והאחרון בטורניר, גם קמרון וגם רוסיה לא הגיעו שאננות, כיוון שבמסגרת הטורניר ארבע הקבוצות הטובות ביותר מהמקום השלישי היו יכולות להעפיל גם כן.
"בלילה שלפני המשחק, חלמתי שאני הולך להבקיע המון שערים". אמר סלנקו בראיון לפיפ"א. " לפעמים אתה מקבל חזיונות מוקדמים כאלה" אבל גם בחלומות הכי פרועים שלו, הוא לא היהי יכול לדמיין איך המשחק יתרחש.
סלנקו התחיל את מלאכת הכיבוש שלו עם שער מתוך הרחבה לאחר בלבול בהגנת קמרון. השער השני הגיע לאחר תלונות של קמרון לבעיטה חופשית שלא נספרו ע"י השופט. סלנקו וטסימבלר שברו את מלכודת הנבדל והרוסי כבש שוב. השלישי היה בפנדל, ועוד לפני תום המחצית נרשם לזכותו שלושער. במשחק המשוגע הזה נשבר עוד שיא, כאשר רוג'ר מילה הפך לשחקן המבוגר ביותר שכבש שער בגיל 42 וצימק ל-3:1. הרביעי שלו הגיע מבעיטה חזקה בתוך הרחבה לאחר התקפה טובה של הנבחרת הרוסית, והדובדבן שבקצפת הגיע כשלוש דקות לאחר מכן. סלנקו קיבל כדור נהדר, הקפיץ מעל השוער וכבש את השער החמישי במשחק.
דמיטרי רדצ'נקו, שכבש את השער השישי במשחק לזכות רוסיה, שקבע את תוצאת המשחק -6:1, אמר בראיון לפיפ"א TV : "הטורניר היה חשוב לנו מאוד, כיוון שזה היה הטורניר הראשון ששיחקנו כנבחרת רוסית עצמאית. התכוננו אליו זמן רב מאוד. הפסדנו בשני המשחקים הראשונים, אך ידענו שאנחנו יכולים להעפיל לשלב הבא אם ננצח את קמרון בתוצאה טובה. התוצאה הייתה 6:1 וסלנקו היה מדהים."
למרות הניצחון הפנטסטי, לרוסיה לא היו מספיק נקודות בעקבות שני ההפסדים הראשונים, מה שגרם להדחה מוקדמת שלה מהמונדיאל. "למרות זאת, גם כשלא עלינו, הראינו לעולם מה אנחנו שווים". הוסיף רדצ'נקו. למרות שלא עלו לשלב הבא, בשני משחקים וחצי החלוץ הרוסי-אוקראיני עשה את מה שחריסטו סטויצ'קוב הצליח לעשות עד חצי הגמר ואף שחקן אחר לא עשה זאת – לכבוש שישה שערים ולזכות בנעל הזהב של הטורניר יחד עם הבולגרי ששיחק אז בברצלונה. שלא תתבלבלו, התחרות לא הייתה קלה בכלל. כשדניס ברגקאמפ, גבריאל בטיסטוטה, רומאריו ורוברטו באג'יו הם שחקני ההתקפה של הנבחרות היריבות, היה אפשר להבין אם סלנקו, השחקן שלעומתם נחשב די-אנונימי, לא היה מסיים כמלך השערים של הטורניר.
למרבה ההפתעה, ההופעה העל-אנושית של סלנקו הייתה גם הופעתו האחרונה במדים הלאומיים של רוסיה. המאמן החדש שהגיע לאחר התחרות הביא שחקנים חדשים לסגל, בנוסף לפציעה שהייתה לו שלא תרמה לנושא, ולכן הוא נעדר מהסגל פעם אחר פעם.
עוד לפני המונדיאל הוא חתם בולנסיה. השילוב שלו עם המאמן שזכה עם ברזיל במונדיאל, קרלוס אלברטו פריירה שהחל לאמן אותה לאחר הטורניר היה אמור להיות בהחלט משהו מיוחד, אך הקבוצה לא נחלה הצלחה רבה וסיימה במקום ה-10 בליגה, כאשר סלנקו לא היה שחקן משמעותי במדי הקבוצה וכבש 7 שערים ב-25 משחקים. "הרבה משחקני ולנסיה, כולל אני, לא היו במערכת יחסים מפותחת איתו (קרלוס אלברטו). באותו הזמן היה אפשר לשחק רק עם 3 ליגיונרים על המגרש בליגה הספרדית. המאמן ערבב אותנו כמו חפיסת קלפים. בראייה שלי, הוא יכל להשיג הישגים גדולים רק עם הנבחרת הברזילאית. עם כזו קבוצה צריך לשמור על משמעת ולא להפריע למשחק שלהם. הקוסמים יעשו עם הכדור כרצונם. אבל במועדונים זה לא עובד כך".
לאחר שנה עזב לגלאזגו ריינג'רס, אך נראה שעד היום יש בו חרטה שלא נשאר בולנסיה לתקופה של לואיס אראגונס, שהוביל אותם למקום השני בליגה. " כמובן שעשיתי טעות. אבל רציתי לשחק בליגת האלופות והייתה חברה טובה בריינג'רס, כמו גאסקואין ולאודרופ". בריינג'רס הוא שיחק כחצי שנה בלבד, למרות שהיה חתום לחוזה לשלוש שנים. לפי דבריו, הרמה הנמוכה, תחושת חוסר הביטחון בדמות שוד שבוצע בביתו, וההיריון של אשתו, גרמו לו לעזוב עוד בחורף לטורקיה, לקבוצת איסטנבולספור. ביעד החדש שלו הוא התחיל טוב, כשבעונה הראשונה שלו הוא הפך לכובש הבולט בקבוצתו, אך לאחר עונה הוא היה מושבת בעקבות פציעה בברך. הוא הודה שכבר בסקוטלנד הוא החל להרגיש את הכאבים מתגברים, אך רק בתחילת העונה השניה שלו באיסטנבול הוא הסכים ללכת לניתוח. מאז הניתוח, הוא אינו חזר ליכולתו, עבר לקורדובה שהייתה בליגה השנייה בספרד ולפוגון, קבוצה פולנית שבה סיים את הקריירה שלו בשנת 2001.
וכך, שחקן שכבר בגיל 20 סומן כהבטחה הגדולה הבאה של הכדורגל הרוסי-סובייטי, סיים את הקריירה שלו, וייתכן ועולם הכדורגל פספס את אחד מגדולי הסקוררים בתבל. אין לדעת מה היה קורה לו היה מקבל את אישור העבודה שלו וחותם בטוטנהאם, אם היה מחכה עוד שנה בולנסיה או מתאקלם בריינג'רס ומבצע את הניתוח בזמן. אבל דבר אחד אנחנו יודעים – הוא היה מעין מראה לעידן הכדורגל הסובייטי שהתעצב בדמות התפרקותה של המעצמה, שלא מימש את הפוטנציאל האדיר שהיה טמון בו.
