כשסיימון וגורפינקל מקדישים לך שיר, כשסיינפלד לא שוכח לשלב אותך באחד הפרקים, כששמך מופיע באחת היצירות הספרותיות הגדולות של ימינו, כשהיית נשוי לאחת הנשים הנחשקות וכשאתה הדבר היחיד שגרם לאמריקאים לחייך באחת מתקופות השפל בחייהם, אתה ללא ספק ראוי להערצה. לרגל 103 שנים להולדתו של ג'ו דימאג'יו, בואו לקבל הצצה לסיפור חייו של הכוכב האמריקאי הכי גדול במחצית הראשונה של המאה ה-20.
ג'וזפה פאולו "ג'ו" דימאג'יו נולד בשנת 1914 בקליפורניה, שלושה חודשים לאחר שמלחמת העולם הראשונה יצאה לדרכה. ג'ו הוא הילד השמיני מתוך תשעה שנולד למשפחה שהיגרה מסיציליה לארה"ב. אביו היה דייג וקיווה שכל ילדיו ימשיכו את המסורת המשפחתית, אך התאכזב כשגילה ששלושה מילדיו בחרו לזנוח את המקצוע. בעקבות השפל הגדול שפקד את ארה"ב בשנת 1929, נאלץ ג'ו בן ה-16 לעזוב את בית הספר ולהתחיל לעבוד במפעל לייצור בקבוקי מיץ תפוזים. במהלך השנים הקרובות עסק גם בסבלות בנמל, אך בעיקר השקיע את זמנו הפנוי במשחק בייסבול במגרש חניה בפאתי סן פרנסיסקו.
ההצעה הראשונה שקיבל ג'ו הגיעה מוינס, אחיו הגדול. בשנת 1932 הצטרף וינס לכלבי הים של סן פרנססיקו, קבוצת בייסבול קטנה. במהלך העונה הקבוצה הייתה צריכה שורט-סטופ, ווינס המליץ על אחיו כמי שיוכל למלא את החלל. ההגעה של ג'ו לקבוצה הייתה "כמו כפפה ליד" והוא הראה ניצוצות של כוכב כבר בראשית הדרך. המספרים שלו מהעונה הראשונה בכלבי הים היו מדהימים, ובעונתו השנייה החלו לפקוד את המגרש המאולתר בסן פרנסיסקו סקאוטרים של קבוצות צמרת שהגיעו כדי לראות מקרוב את הפלא. בסיום העונה סוכם שג'ו יעבור לניו-יורק יאנקיז תמורת חמישה שחקנים ו-25,000 דולר.
ב-3 במאי 1936 עלה דימאג'יו הצעיר בפעם הראשונה במדי היאנקיז. כבר באותו משחק הוא חבט בהצלחה בשלושה מתוך שישה ניסיונות. העונה הראשונה המשיכה להיות חלומית והוא סיים אותה עם 29 הום-ראנס ו-206 חבטות מוצלחות. שניהם שיאי יאנקיז עבור שחקן רוקי, שטרם נשברו עד היום. באותה עונה נבחר דימאג'יו לשחק באולסטאר והיה לרוקי הראשון אי פעם שזכה לכבוד זה. את העונה הזו, כמו גם את שלוש העונות הבאות סיימו היאנקיז כאלופים, לאחר שניצחו בסדרת הגמר את הניו-יורק ג'איינטס, במה שהיה מכונה ה"סאבווי סירייס" על שם הרכבת התחתית המפורסמת של העיר.
אך דימאג'יו לא היה תמיד דמות אהובה. בשנת 1938, מספר ימים לפני פתיחת עונת הבייסבול, ביקש ג'ו להשתחרר מהיאנקיז. סביר להניח שהוא לא רצה באמת לעזוב, אלא רק במטרה לשפר את שכרו. לבסוף הוא נסוג מדרישותיו ופתח את העונה, אך האוהדים חשו פגועים, ובתחילת העונה קראו קריאות גנאי בכל מהלך בו נטל חלק. קריאות הבוז פחתו בהדרגה ככל שהעונה התקדמה, והאוהדים שכחו סופית את כעסם לאחר שהקבוצה זכתה באליפות בתום העונה.
הישארו מעודכנים
אחד מרגעי השיא של דימאג'יו במהלך הקריירה היה כשהשיג את קצף החבטות הארוך בהיסטוריה. אחרי שסיים משחק ללא חבטה ב-14 מול קליבלנד, החל דימאג'יו ברצף של 61 משחקים, שבהם הצליח לחבוט לפחות פעם אחת. זהו שיא עולם שטרם נשבר, כשהשיא הקודם עמד על 44 משחקים רצופים. דימאג'יו אמר ש"רק בזכות הרצף הזה הפכתי למשוגע אמיתי על בייסבול". כמו כן, הוא הוסיף "מבחינתי להשיג חבטה בכל יום הפכך עבורי למשהו חשוב יותר מלאכול, לשתות או לישון". בניו יורק טיימס הכתירו את ההישג כ"רצף הגדול ביותר בתולדות הספורט", וגלי ההערצה שסבבו את דימאג'יו היו בשיאם. האמריקאים שהיו נתונים במצב קשה נוכח השפל הכלכלי הגדול, היו מהופנטים למסך הקטן בכל ערב כדי לקחת חלק בשיא המתהווה.
הקריירה של דימאג'יו הייתה בשיאה, אך אז ארה"ב החליטה להצטרף ללחימה לצד מדינות המערב במלחמת העולם השנייה. חובת הגיוס שהונהגה באותה עת לא פסחה על השחקן המצטיין והוא נאלץ לתרום את חלקו, ובמשך שלוש שנים לא שיחק בייסבול בצורה מקצוענית. אך, כשחזר למגרשים נראה כאילו מספר חמש מעולם לא עזב. דימאג'יו המשיך להוביל את היאנקיז להישגים, ובשנת 1949 הפך לשחקן הבייסבול הראשון שקיבל שכר של 100,000 דולרים לעונה. סכום חסר תקדים באותה תקופה.
שנתיים לאחר מכן, הוביל דימאג'יו את היאנקיז לאליפות נוספת ותשיעית במספר, כשהוא מעביר את השרביט לשחקן הגדול הבא של הקבוצה – מיקי מנטל. בסיום אותה עונה, כשהוא בן 37, הודיע השחקן על פרישה ואמר : "פשוט אין לי את זה יותר". האיש שהפך את היאנקיז לקבוצה הטובה בארה"ב באותה תקופה, סיים את הקריירה עם רקורד מרשים ועם הופעות באולסטאר בכל העונות שבהן שיחק.
לאחר פרישתו החליטו ביאנקיז כי אף שחקן לא ילבש עוד את החולצה מס' 5. ארבע שנים לאחר מכן, נבחר דימאג'יו להיכל התהילה בפעם הראשונה בה היה מועמד. בשנת 1969 במהלך חגיגות מאה שנים לבייסבול האמריקאי, נבחר לשחקן הטוב ביותר (מבין אלו שעדיין בחיים). ובשנת 1977 העניק לו הנשיא האמריקאי, ג'רלד פורד את מדליית החירות הנשיאותית, המהווה את עיטור הכבוד הגבוה ביותר המוענק לאזרחים בארה"ב.
מלבד הקריירה הספורטיבית של דימאג'יו, גם חייו הפרטיים סיפקו כותרות. השחקן ממוצא איטלקי בעל המראה השרמנטי נחשב לאחד הרווקים הנחשקים ביותר בארה"ב באותה תקופה. בשנת 1939 התחתן עם השחקנית דורותי ארנולד, אך הקשר בין השנים התפרק לאחר כמה שנים. עם זאת, גולת הכותרת בחיי האהבה שלו הגיעה כשהוא נישא לשחקנית מרילין מונרו, שהייתה ידועה כסמל מין בחברה האמריקאית. אך, גם הקשר הזה לא החזיק מעמד והם התגרשו. עם זאת, דימאג'יו טען שמעולם לא הפסיק לאהוב אותה, ובמשך עשרים שנים לאחר מותה הפתאומי נהג לשלוח זר של שושנים אדומות לקברה מדי שבוע.
בשנת 1998 התגלה בגופו של דימאג'יו סרטן ריאות. באותה שנה הגיע בפעם האחרונה ליאנקי סטאדיום ומול קהל נרגש, הוענקו לו תשע טבעות אליפות במקום אלו שנגנבו מחדרו במלון ארבעים שנים קודם לכן. שנה לאחר מכן, כשהוא בן 84, נכנע לסרטן. מילותיו האחרונות היו "סוף סוף אפגוש את מרילין".
ג'ו דימאג'יו היה אחד הספורטאים הגדולים בתולדות הספורט האמריקאי, וככזה היווה השראה ליוצרים רבים, שהרגישו חובה לאזכר אותו. כך למשל בשירם המפורסם של הצמד סיימון וגורפינקל "גברת רובינסון" ישנה שורה ששואלת "לאן הלכת ג'ו דימאג'יו?". בנוסף, בסדרה סיינפלד הקדישו את אחת הסצנות בסדרה לכוכב הבייסבול. אך, הקטע האהוב עליי מכל שייך לסופר ארנסט המינגווי, שביצירת המופת שלו "הזקן והים" שילב את הקטע שבו הזקן אומר לנער "בטח ביאנקים. זכור נא את די-מאג'יו הגדול". ואכן הוא היה גדול.
