קרן לייבוביץ' היא ספורטאית גדולה מהחיים, שהתגברה על נכות קשה והפכה לאלופה אולימפית ושיאנית עולם. גם לאחר שנאלצה לוותר על התחרותיות, קרן שגם הפכה לאם חד הורית לשתי זוגות תאומים!! המשיכה לעשות הכל על מנת להוכיח לעצמה שכלום לא יכול לעצור אותה, עד שביום בהיר אחד, לאחר עבודה עצמית אגרסיבית במיוחד-קרן נעמדה על הרגליים
"נכה-לא חצי בן אדם".
זה הסלוגן המלווה את מאבק האזרחים בעלי המוגבלויות, שבימים אלו מאיצים את מלחמתם, הדורשת שהמדינה תשווה את הקצבה הזעומה אותה הם מקבלים-על סך 2340 שקלים, לשכר המינימום. בימים אלו בהם אזרחי "ישראל השנייה", נאלצים להתמודד עם אטימות ציבורית והתנהלות פוליטית שאינה מתייחסת לדרישתם לחיות בכבוד, אין יותר ראוי מלספר את סיפורה שלאחת הנשים החזקות בישראל ואחת הספורטאיות הגדולות שייצגו את דגל הכחול לבן, על אף היותה משותקת כמעט לחלוטין ברגלייה.
קרן לייבוביץ' הצליחה לרגש את אזרחי ישראל בכל פעם כאשר נכנסה לבריכה במשחה האולימפי. השחיינית הפראולימפית, שנפצעה בקרוס קצינים בצורה חמורה, הצליחה לספק השראה טהורה לכל אדם הסובל מנכות או האהובים עליו סובלים מנכות. כל מי שגורלו לא שפר עליו מבחינה גופנית, יכול לראות את קרן ולהתמלא בתקווה, כשגם במצבים העגומים ביותר, כשזה האינדיבידואל נגד העולם, לא צריך להיכנע. צריך להמשיך להילחם על מנת להתגבר על המכשולים ולהגיע להגשמה עצמית, גם במידה ועליו להתמודד עם קושי יומיומי.
קרן החוגגת את יום הולדתה ה-44, יכולה בהחלט לעמוד בחזה מורם (גם לא באופן ציורי, בזכות כוחה הנפשי ודבקותה במטרה) ולהסתכל על חייה ככאלו שהמשיכו, גם כאשר נאלצה להתמודד עם כאבי תופת וחוסר יכולת לתפקד כרגיל. כאמור הסיפור בעצם מתחיל היום, לפני 44 שנים, בהוד השרון. אך במהלך שני העשורים הראשונים של חייה הכל התנהל כרגיל. קרן הייתה ילדה רגילה שהלכה לביה"ס ואהבה לשחת. כשסיימה י"ב שנים, התגייסה לצבא, התגלתה כפוטנציאל פיקודי ויצאה לקורס קצינים.
הישארו מעודכנים
אך אז הגיע אותו מסע ארור, בו קרן סחבה על גבה את הפק"ל שלה לצד אחד נוסף של פרח קצונה שנאלצה לפרוש במהלך המסע, מה שהוביל לקריסת החלק הגוף התחתון שלה. לאחר כאבי תופת החלו להגיע פריצות הדיסק, עד שהתקבלה התמונה השלמה, רגל שמאל איבדה תחושה לחלוטין, רגל ימין סובלת מנכות חלקית. קרן קיבלה באותו רגע את אחת הבשורות הקשות ביותר שאישה צעירה, בת 19 בסך הכל בזמנו, שכל עתידה לפניה- יכולה לקבל. כל שאיפה, כל חלום, נראו באותו רגע רחוקים כמו הקוטב הצפוני. בטוח בהתחשב בעובדה שמדובר במקרה שיכול היה להימנע.
אך קרן אינה אדם רגיל, כוח הרצון שלה יותר מזכיר כזה של לביאה בטבע, מאשר של בן אדם מנוון. תהליך השיקום החל עם פיזיותרפיה ואימונים , הדמעות התחלפו במוטיבציה חסרת תקדים, לאחר שהחליטה שהיא לא תיתן לנכות לשבור אותה. לאחר טיפולים פסיכולוגיים שטיפלו בנפש הפגועה מהסיפור, קרן החלה בעבודה פיזית ב-"בית הלוחם", על מנת לחזק את גופה ככל האפשר. לאחר שהגיעה לאימון שחייה וניכר הפוטנציאל של האישה החזקה הזו, קרן החליטה כמעט בין רגע: "אני רוצה מדליית זהב באולימפיאדה".
חשוב להבין: עד לפני שתי אולימפיאדות, הספורטאים הפראולימפיים של מדינתנו היו קבלני מדליות בסיטונאות. ישראל נמצאת כיום במקום ה-19 מבין המדינות שזכו בהכי הרבה מדליות, עם 383 מדליות במשחקים הפראולימפיים, מתוכן 124 עשויות מזהב.
יש את קלישאת הספורט הידועה: "נפש בריאה בגוף בריא", אך אותם אינדיבידואלים שמזלם לא שפר עליהם, ספורטאים שנפצעו או נכי צה"ל, הפכו לאלופים אולימפיים. קרן לייבוביץ', המשיכה את המסורת והפכה לאחת השחייניות הטובות בסבב העולמי. קרן, שכמובן אינה יכולה להשתמש ברגליה, חיזקה אינטנסיבית את פלג גופה העליון וההישגים לא איחרו להגיע.
הפריצה הגיעה באליפות אירופה של 1999, שנערכה בגרמניה, לאחר שזכתה בשלוש מדליות זהב. אך שיא השיאים של האתגר הספורטיבי אותו העמידה לעצמה, הגיע בשנה שחלפה, בבירת אוסטרליה. במשחקים הפראולימפיים שנערכו בסידני, קרן הראתה דומיננטיות מוחלטת בבריכה, לאחר שזכתה בשלוש מדליות זהב. ב-50 ו-100 מטר סגנון חופשי ו-100 מטר גב.
במדינתנו הקטנה, בה הלך הרוח הציבורי תמיד מחפש את הפרסונה להתחבר אליו ועדיף שיחזיק דגל ישראל ועם "התקווה" מושמעת ברקע אז בכלל נפלא. קרן נעטפה בחיבוק דוב שהגיע לה כל כך, הפכה לפרצוף של הספורטאים הפראולימפיים בעשור הקודם ולמקור השראה לאנשים רבים, נכים או לא.
במהירות המקובלת הלך הרוח הציבורי מצא לעצמו את האסקפיזם הבא, קרן חזרה לשקט היחסי, אך לא הפסיקה לעבוד. בשנת 2002, היא הצליחה לשבור את השיא העולמי במשחה ה-100 מטר ושנה לאחר מכן באליפות ישראל, שברה גם את השיא ל-50 מטר, כשבדרך היא מוסיפה שלוש מדליות זהב. שנה חלפה ו-"הפאוור האוס" ליבוביץ', המשיכה לכתוב היסטוריה מתוך הבריכה, לאחר ששברה שיא עולמי נוסף-ב-200 מטר גב.
העיניים שוב היו מופנות לקרן, כשנגמרה האולימפיאדה באתונה והחלו המשחקים הפראולימפיים במקום בו הכל החל מבחינת התחרות העתיקה המקורית, עיני אזרחי ישראל היו מופנות לקרן, כספורטאית המובילה של המדינה מהמזרח התיכון. קרן אומנם "הסתפקה" במדליית זהב אחת נוספת ב-100 מטר, אך בכל זאת היה מדובר בתחרות מוצלחת מבחינתה, לאחר שהוסיפה שתי מדליות כסף ומדליית ארד נוספת.
לאחר שחזרה לארץ,המשיכה עם השחייה גם כשנכנסה לעשור הרביעי של חייה, אך עוד לפני שהגיעה לגיל 30, קרן ידעה מה השאיפה הגדולה ביותר שלה, דבר שבשביל כמעט כל אישה הוא חלק מגלגל החיים, אך לאישה נכה אין מדובר במשימה פשוטה-קרן רצתה להיות אמא. היא לא התכוונה לחכות ל-"אחד", קרן החליטה ללכת עם זה עד הסוף והחלה בתהליכי פוריות מתישים ומייאשים שנמשכו שנים, עד שבגיל 33 זה סוף סוף קרה והשמחה הפכה לכפולה: קרן ילדה שני תאומים מקסימים.
למרות האינטנסיביות שנוספה לחייה הלא פשוטים גם ככה, קרן הכינה את עצמה לאולימפיאדה נוספת, השלישית שלה במספר, כשהיא מגיעה לעתים לאימונים, עם שני ילדיה הפעוטים. קרן הייתה רחוקה שתי מאיות השניה ממדליית הארד, אך לבסוף סיימה את גמר ה-100 מטר גב, במקום הרביעי. שנה לאחר האולימפיאדה קרן המשיכה לבנות את הקן המשפחתי הכל כך מיוחד שלה, לאחר ששוב נכנסה להריון ושוב השמחה הייתה כפולה והתוצאה הייתה סופר אמא על כיסא גלגלים, המגדלת בעצמה שני זוגות תאומים. הלידה הזו הייתה מסובכת והרופאים נאלצו לבצע ניתוח קיסרי, אך גם את זה קרן עברה ושני הילדים וגם קרן, יצאו בשלום מההליך.
קרן לא התכוונה לעצור והחלה באימונים לקראת לונדון 2012, אך פציעה טורדנית מנעה מאשת הברזל הזו, הופעה רביעית במשחקים הפראולימפיים. האלמנט התחרותי בחייה של קרן הגיע לסופו לאחר קריירה מפוארת, אך אין זה אומר שקרן הפסיקה לאתגר את עצמה ואת גופה. עוד כשהייתה ספורטאית קרן סיפרה שהיא כלל לא אדם תחרותי, אלא אדם חדור מטרה והיא יותר הציבה לעצמה אתגרים, מאשר התחרתה בקולגות שלה.
המטרה הבאה שלה הייתה ברורה- לחצות את תעלת למאנש. אותה תעלה השוכנת בין צרפת לבריטניה, נחשבת ל-"אוורסט" של השחיינים, האתגר האולטימטיבי. כל אדם רגיל צריך לעבור אימונים אינטנסיביים על מנת להיות מסוגל לבצע את המהלך וקרן שגם הייתה בתהליכי התאוששות מהפציעה הטורדנית שסתמה את הגולל על לונדון, החלה בעבודה. קרן החלה בשיעורי פילאטיס פרטיים ואינטנסיביים, ותוך כדי נוספה מטרה, שנראתה כמעט בלתי אפשרית אך הפכה לדרייב המרכזי שלה בימים שלאחר הפרישה מהספורט. קרן החליטה ביחד עם המדריכה שלה- שהיא רוצה לחזור ולעמוד על שתי רגליה.
זה לא היה פשוט מכיוון שיש דברים בגוף שאי אפשר לתקן, אך באמצעות העברת כובד המשקל לאזור הבטן והגב בשביל היציבה, קרן הצליחה לעמוד על שתי רגליה ולהיעזר בקביים. אז את תעלת למאנש היא לא חצתה, אך במקום זאת היא קיבלה מתנה גדולה בהרבה ועכשיו הגיע הזמן לחלוק זאת עם העולם. קרן המתגוררת בקיבוץ רמת הכובש עם ארבעת הילדים, פתחה סטודיו לפילאטיס בכפר סבא, אליו מגיעים גם אנשים בעלי מוגבלויות פיזיות, שראו את קרן קמה על רגליה ושוב שאבו השראה מיכולתה להתגבר על כמעט כל מכשול.
הסיפור הזה הוא מדהים, אך הוא אינו שכיח. מאז שהגיעה לתודעה הציבורית בזכות השגייה, קרן התבטאה רבות כנגד היחס המפלה שמקבלים הספורטאים הנכים האחראים על כמעט 400 מדליות, לעומת הספורטאים "הבריאים". מתחום התקצוב, לתנאי האימון ועוד, קרן פתחה את פיה על מנת להבהיר שגם לספורטאי הנכה יש מקום בקהילת הספורט הישראלית. קרן גם מספקת הרצאות מוטיבציה, בהן היא מספרת על ימיה כשחיינית ועל מאבקי היומיום, שממשיכים עמה גם בהווה ובעתיד הנראה לעין. אך קרן חזקה, היא לעולם לא תתלונן כי היא אוהבת את חייה, יותר נכון את מה שעשתה מהם, חרף הנסיבות אליהן נקלעה.
קרן הראתה לעולם שנכה הוא באמת אינו חצי בן אדם, עכשיו רק נותר לראות האם במסדרונות הכנסת יבינו זאת, עתה שנכי ישראל סיימו לשתוק ולבכות את מר גורלם. עתה שהם עברו למעשים, קרן לייבוביץ' בהחלט שוב יכולה לשמש כמקור השראה לכל נכה באשר הוא, לא להפסיק לחיות, לא לתת לאדישות להרוג אותכם, צריך להמשיך לדחוף עד שנוגעים בקיר ומגיעים למטרה.
