דמעות שקטות וירוקות
עידו יחזקאלי 5 בינואר 2018
כדורגל
1 דק׳ קריאה
"לוקחת חצי כדור, להרגיע את עצמה,
וזורקת משפט של הימור: "אתה או אני, או אתה?
ואני בתוכי סגור, מילותיי כבר אינן יוצאות,
וחוץ מללחוש את שמה, מנגב לה את הדמעות"
לו ידע שלמה ארצי ששיר כזה יכול להתאים בצורה מדויקת להפליא למצב של אוהדי מכבי חיפה, הוא היה מגרד בראשו ומנסה לחשוב, כמה גרוע המצב כבר יכול להיות? ובכן שלמה, תמיד יכול להיות יותר גרוע, אבל נכון לשנת 2018 המצב בצד הירוק של הכרמל כל כך גרוע, שאפילו הקהל שידוע בתמיכה הגדולה ביותר בקבוצה שלו ברגעים קשים (מוזמנים להציץ בממוצעי מנויים וקהל) כבר מתחיל להישבר. וזה כואב להם. הם לוחשים את שם הקבוצה שלהם, ומנגבים את הדמעות.
(קרדיט: youtube)
המצב של מכבי חיפה עגום, ולא רק בגלל התוצאות. קצת מוזר היום לחשוב כך (או שלא?), אבל אלישע לוי היה המאמן האחרון של הירוקים שזכה להניף את צלחת האליפות בעונת 2010/2011. שבע שנים ללא אליפות. שבע שנים של כישלונות, שבע שנים של אכזבות. אבל גם שבע שנים שהאוהדים לא וויתרו, המשיכו לזרוק את המילה 'תהליך' כל אמצע דצמבר, דיברו על סבלנות, על שחקני בית שאוטוטו פורצים וקורעים את הליגה. האוהדים האלה האמינו שהמאמן הזה הוא בדיוק מה שצריך והוא יוציא אותם לדרך חדשה. או שהשחקן הזר החדש ששיחק פה והיה שם הוא יעקובו הבא. היו להם הרבה תקוות לקהל הירוק. אבל השנה, יותר מתמיד, נדמה שגם לקהל מתחילה לחלחל המילה הכי נוראית לאוהד כדורגל- ייאוש.
"תראה" היא אומרת לי, "ערפל מכסה את הכביש,
הבעיות מתחילות בראש, החיים מפחידים מספיק."
ואני בתוכי סגור, לא יכול שום דבר לראות,
וחוץ מללחוש את שמה, מנגב לה את הדמעות".
יעקב שחר. האיש שעומד בראש המועדון החל משנת 1992. הוא ראה הכל בכדורגל הישראלי, ועודנו רואה. בשנים האחרונות התפתחה מסורת עצובה עם יענקל'ה. כל שער שחיפה חוטפת, כל שריקה שמבשרת על עוד משחק ללא ניצחון, המצלמה מהר מאד מתבייתת על האיש החזק במועדון וסוחטת ממנו עוד מבט עצבני/מתוסכל/מיואש/כל התשובות נכונות. כשהתראיין חגיגית לכבוד סיכום שנת 2017, הוא דיבר בפתיחות על המצב של הקבוצה שלו. שני דברים מעניינים משם. כשנשאל על המצב של הקבוצה אמר שחר: "עשינו לא מעט טעויות. בחרנו מאמנים שלא הצליחו להביא את המובטח. הבאנו מנהל מקצועי שלא היה מתאים וזו טעות שלנו ואנחנו לא נקיים מטעויות". הבחור בן ה-77 יודע להודות בטעויות. זה נחמד וחשוב, אבל בטח שלא מנחם את הקהל העצום של המועדון. יותר מדי מאמנים שלא ראויים ללבוש את מדי האימון של הקבוצה, יותר מדי שחקנים שלא ראויים ללבוש את מדי המשחק שלה. ויעקב שחר החתים אותם פעם אחר פעם, ונכשל איתם פעם אחר פעם. דבר נוסף מעניין מהריאיון הוא ההתייחסות שלו כלפי המצב המנטאלי שקורה במועדון: "אחרי תקופה ממושכת של כישלונות, הבעיה היא לא של כדורגל, אלא בעיה מנטאלית. זה הכל לחץ. אנחנו עובדים על זה. יש פסיכולוג חדש צמוד לקבוצה ואני מקווה שהוא ישחרר את השחקנים. הם לא שכחו לשחק כדורגל". הבעיות מתחילות בראש שלמה ארצי שר, ואולי יענקל'ה מבין את זה היום יותר מתמיד.
(קרדיט: Facbook- Maccabi Haifa)
"תבכי לי עכשיו,
תבכי אני אומר,
זה כואב,
זה יכאב,
אבל בסוף זה ישתחרר".
זה בסדר לחוות תקופות קשות, זה בסדר להיכשל. אבל לאוהדי מכבי חיפה מגיע יותר. מגיע להם קבוצה שאולי לא תנצח כל משחק, אבל שתהיה מחויבת לפחות כמוהם. קבוצה שרצה, שמנסה, שלא נראית קפואה ואדישה כמו בשנים האחרונות. הייאוש המשיך לטפס ולטפס עד שהגיע לנקודת רתיחה העונה. ואיך לא? מאמן חדש שמבטיח הבטחות, שחקנים זרים שהובטחו שהם, הם הדבר הבא בכדורגל. הקהל המשיך למלא את אצטדיון 'סמי עופר' כמעט בכל משחק (מכיל 30,000 מקומות ישיבה. השנה נמכרו 21,000- הכי הרבה בליגה שנה שלישית ברציפות). הם הטעינו את התקוות שלהם בקיץ והגיעו מלאי אופטימיות שהשנה זה קורה, והקבוצה תחזור לקדמת הבמה של הכדורגל הישראלי. אבל שוב הגענו לאמצע העונה, והפעם, בניגוד גמור לשנים עברו, כבר לא תשמעו את הקהל מדבר על תהליך לקראת העונה הבאה או על סבלנות עם שחקני הבית. הפעם הם שותקים. שתיקה של ייאוש. שלמה ארצי מבקש מהאישה בשיר שלו לבכות, לשחרר את הכאב. בסוף זה ישתחרר הוא מבטיח לה. גם לירוקים מהכרמל עכשיו זה כואב וכנראה שבעתיד זה גם קצת יכאב, אבל בסוף, בסוף זה ישתחרר.
יש מאמן אחד בשם אברם גרנט. הוא מונה בשנת 2000 לאימון הקבוצה והחזיר באליפות כבר בעונתו הראשונה, בדיוק שבע שנים מהפעם האחרונה שבה זכתה (1993). הוא עכשיו פנוי (יסלחו לי החברים הנחמדים מהודו שאברם הסכים לייעץ להם לחודשיים), הוא יכול לעזור לכאב להשתחרר יותר מהר. הוא יכול לעזור לנגב את הדמעות. אז נכון שיש מנהל מקצועי שרק הגיע, ונכון שהסיכוי שגרנט יחזור לביצה המקומית שלנו הוא כמו הסיכוי שבני בן זקן יקבל אהבה בטדי, אבל תמיד אפשר לפנטז. אחרי שטייל בעולם אברם צריך משהו מוכר ונוסטלגי שיחזיר לו את הניצוץ לתשוקת המשחק. יענק'לה משווע שנים לדמות מקצועית והיררכית שהוא יודע שהוא באמת יוכל לסמוך עליה. מאמן וקבוצה שהיו יחד שנתיים מופלאות והניבו שתי אליפויות רצופות (2000-2002) עד שהגיעה ההצעה שאיש לא מסרב לה- וגרנט, שהתחיל את קריירת האימון שלו בנוער של הפועל פתח תקווה מונה לנבחרת ישראל. אחרי שש עשרה שנה של נפרד, אולי כל מה שהמאמן והקבוצה צריכים זה לחזור להיות יחד? תוסיפו את העובדה שיש לשלמה ארצי שיר בשם "האהבה הישנה" שפשוט יהיה מושלם לטור החזרה שלו לקבוצה. האם רק בשביל סיבה זו לא שווה לנסות?
(קרדיט:The Telegraph)
