פסיכולוגיה של הצלחות וכישלונות: מראה מהעבר – שבירת המיתוסים
קבוצת העדכונים בוואטסאפ תוצאות, הרכבים וכתבות — ישר לנייד, בלי רעש הצטרפו
הפרק הרביעי בסדרת הכתבות של נתיב כפרי
אנו חיים בעידן בו הסטטיסטיקה הפכה להיות עיקר העניין בספורט. הביקורת הפכה להיות מוגזמת, והרומנטיקה נעלמת לאיטה מן העולם. כצופי ספורט, עלינו להכיר בעובדה שהעידן הנוכחי הוא השתקפות של העבר, אותו אנו זוכרים כמו חלום ילדות נשכח. המיתוסים שנבנו עבורנו בעקבות ההינתקות מהרומנטיקה ומשכחון העבר, אין לתת להם לבלבל אותנו ואת הביקורת הנוקבת יש לקחת בפרופורציה ביחס למציאות. תמיד היו טעויות בספורט, ותמיד תהיינה. כשאנו מתמקדים בצד השלילי אנו מחמיצים את אותם רגעי נאה עליהם גדלנו ועימה הזהות שלנו כאוהדי ספורט. הזגוגית הזו, שרסיסיה מוטלים על כר הביקורת הגדול, היא הבבואה של חוויית הספורט, שהפכה להיות צינית וברת חלוף. כי את הזיכרונות שיש לנו, אנו נוטים למסגר בפינה רחוקה ונשכחת, ואם רק נפתח את מגירות העבר נגלה שזהו אותו סיפור עם מוסר השכל שונה.
בשנים האחרונות, האצבע קלה על ההדק ב'האשמות'. אין כמעט שער הוא אינו "טעות של ההגנה". כשיש בעיטה חופשית לחיבורים: "השוער לא עמד במקום". כל שם גדול נבדק במיקרוסקופ בכל פעולה, כמה הוא רץ, כמה דייק במסירה ומה הוא אכל לארוחת בוקר ולעתים שחקן כובש שער ניצחון בדקות הסיום ועדיין הביקורת שנכתבת עליו היא "משחק לא טוב". דברים שבעבר היו מבצע גדול של שחקן, פעולה מדהימה של חלוץ או רגע היסטורי הפכו לעתים קרובות מדי להיות סיבה למתן ביקורת. וקל פשוט לפתוח את היוטיוב ולהיווכח באמת. הפכנו להיות ביקורתיים מדי!
בואו נעיף מבט מכמה מדוגמאות העבר עליהן אנו מביטים בגאווה. ריאל מדריד הגדולה של שנות החמישים שיחקה כדורגל שונה מאוד מימינו. ההגנות היו חלשות יותר, השוערים לא היו חתוליים ואתלטיים כמו היום. גם החלוצים היו פחות מהירים וחדים בהתאם. באותם ימים נאיביים ורומנטיים התרפקו על פעולות ההתקפה שהכריעו משחקים. אנו זוכרים רק את רגעי התהילה, אבל אם נציץ בשערים שנפלו ברבים מהמשחקים האלה נוכל למצוא פעולות שהיום היו תופסות כותרות שונות ולא מחמיאות. למשל, מי זוכר שאחרי 9 דקות ריאל מדריד פיגרה 2-0 בגמר הראשון מול סטאד ריימס? בטח מרכז השדה לא תפקד, או שנציץ בשער השני ונראה כיצד שוער מדריד חואן אלונסו מאבד ברשלנות את הכדור מחוץ לרחבה. הגמר הזה נגמר 4-3, אבל אף אחד לא מדבר על ההגנות. ואולי מישהו יופתע מכך שהוא עמד בשער בשתי הזכיות הבאות של ריאל, כשבשלישית היה גם הקפטן?
נקפוץ כמה שנים קדימה. בגמר 1962 ריאל עלתה כבר ליתרון של 3-2 מול בנפיקה, ופושקאש האגדי כבש שלושער. כמה דקות אחר כך הרחקה רעה של די סטפאנו ואיבוד של פושקאש גרמו למתפרצת קטלנית שנגמרה בשער של חוסה ארקיסטיין. המשחק, אגב, נגמר ב-3-5 לטובת בנפיקה. אבל מי יעיז לבקר את פושקאש או לצייר את די סטפאנו כלוזר? אותה ריאל הגיעה לשני גמרים בשנות השישים, הגמר ב-1962 וב-1964 והפסידה את שניהם עם פושקאש ודי סטפאנו המבוגרים. זה לא מפריע לנו לרגע לזכור אותם כאגדות. אבל היום היו מכריזים שדי סטפאנו סיים את דרכו בריאל בתחושת החמצה. וזאת על אף שזכה ב-5 גביעי אירופה רצופים, בהם כבש 7 שערים! אז את מה עדיף לזכור? תגידו אתם. כל זה לא הפריע לריאל לקחת גביע שישי ב-1966, בו פושקאש כלל לא שותף, ובטח שלא הפריע לנו לכנות אותם אגדות כדורגל ולזכור אותם על הרגעים הגדולים שלהם.
נקפוץ כמה שנים קדימה. האגדה האורבנית שמראדונה זכה בגביע העולם ב-1986 לבדו היא הנחה שגויה. ארגנטינה הזו הייתה נבחרת נהדרת ומראדונה היה המנהיג הבלתי מעורער שלה, והיה מוקף בשחקנים כישרוניים. למשל, כובש שער הניצחון בגמר חורחה ולדאנו היה חלוץ ריאל מדריד, והנבחרת שהייתה בנויה סביב שחקנים מהליגה המקומית הייתה חזקה בכל חלקי המגרש. מראדונה בעצמו עשה אקט מכוער, שהיום לא היו מכנים "יד האלוהים". אם תשאלו את האנגלי הממוצע, הוא יגיד לכם מה הוא חושב על אותה יד ועל אותו האלוהים. אבל דווקא אותה רומנטיקה מדגישה מה אהבנו לראות בענף הנפלא הזה. שהתשוקה גוברת בו על ההיגיון, ששער המאה, השער הבא של מראדונה, יכול לכפר על הכל, גם על שער שהובקע ביד. ובכלל, אם נעבור על משחקיו של מראדונה לאורך כל הקריירה, היו בהם לא מעט אכזבות, דרמות ורגעי שפל. ולמרות זאת, העולם חצוי בין אוהבי פלה למכתיריו של מראדונה כגדול בכל הזמנים.
מיתוס נוסף שמלמדים אותנו בלי שנדע את האמת הוא שהפערים בכדורגל הולכים וגדלים. שיש קבוצות חלשות שמקומן אינו בליגת האלופות כי הרמה שלהן ירודה והן "מביישות את המפעל". אותו דבר נאמר, ושלא בצדק, כל נבחרות המתמודדות במוקדמות גביע העולם, לדוגמת איי פארו. אותם אנשים לא שמעו על שוויון הזדמנויות ועל העובדה שזה גביע העולם ולא גביע הנבחרות החזקות. בטח שכחו כבר שהם גרים בישראל. אותם אנשים גורסים שתוצאות כמו 8-4 בין בורוסיה דורטמונד ללגיה וארשה הם דבר חדש הנוצר כתוצאה מכניסת הכסף הגדול לכדורגל. ואם כי יש כיום יותר כוחות הפועלים בשוק מכל זמן אחר בהיסטוריה ויותר קבוצות מיליונרים המשלמות סכומים ההולכים וגדלים ומאבדים לחלוטין את הפרופורציה (לפחות באופן יחסי, שכן מדובר בכל זאת בשוק חופשי), אמירה זו רחוקה מאוד מהמציאות. בעידן גביע אירופה היו לא מעט קבוצות שקשה למצוא היום בשלבים הגבוהים. אבל זו הייתה שיטה אחרת, שיטת נוקאאוט, והיו דורות של שחקנים מוכשרים שפשוט הובילו קבוצות לעשות הפתעה במה שהיה עולם כדורגל שונה בתכלית. אבל אותה ריאל מדריד משנות ה-50 עליה דיברנו קודם הייתה קבוצת מיליונרים. קבוצה שכללה כוכבים מצרפת, מארגנטינה ומהונגריה, למעשה מכל העולם. זה היה דבר חסר תקדים בזמנו, אבל באופן יחסי מדובר בשחקנים היקרים בעולם ובאימפריית כדורגל המזרימה מה שמקביל כיום למיליונים.
אותה ריאל מדריד ניצחה 7-3 את אייטראכט פרנקפורט בגמר 1960. זו תוצאה כל כך גדולה עד שאף גמר בשום תחרות רשמית לא הסתיים בתוצאה כה גבוהה. בגלל פערי רמות עצומים אפשר למצוא בגביע אירופה תוצאות אסטרונומיות לאורך השנים. בגביע אירופה 1961 יאנג בויז השוויצרית כברה על לימריק האירית 9-1 בסיכום שני משחקים, וג'ונס אך הלוקסמבורגית הובסה 11-1 באותו שלב ראשון על ידי סטאד ריימס הצרפתית. אותה יאנג בויז הובסה בשלב הבא 8-3 בסיכום שני המשחקים על ידי המבורג הגרמנית. אלא שאז היו מהללים ניצחון, חגיגת שערים, ולא מתבכיינים על מבוכה, על התבטלות או על התרסקות. ויש עוד תוצאות רבות דומות, אבל לא נלאה אתכם במספרים וסיפורים. מיתוס הכסף מתנפץ גם כן כשנזכרים למשל במילאן הגדולה של שנות ה-80 וה-90, אותה ניהל הטייקון וראש ממשלת איטליה בזמנו סילביו ברלוסקוני שקנה הצלחות בכסף. ממש כמו צ'לסי, מנצ'סטר סיטי ופריס סן ז'רמן. אגב, מיתוס נוסף שנשבר מזמן היה שדבר זה אינו אפשרי ושללא מסורת אי אפשר להשיג הצלחות. העניין עם שושלות הוא שמתישהו הן צריכות להתחיל.
אז בפעם הבאה שמנסים להוליך אתכם שולל, נסו לבדוק את העובדות בעצמכם. תמיד היו מבקרים ומגזימים, אנשים שמעדיפים את התפל במקום העיקר. עתה החליטו אתם אם אתם מעדיפים ללכת עם המנצחים או עם המפסידים. האם נכון לחפש את הטעויות ולקטר, או לראות את היופי שבמהלך, היופי של משחק הכדורגל.
לקריאת הפרקים הקודמים בסדרה:
