פסיכולוגיה של הצלחות וכישלונות 1

פרק 1-מחיר הבזבוז

ניצחון או הפסד – זו שאלה מהותית בספורט. היא עומדת במרכז הבמה של כל תחרות ספורטיבית שיש, ומתחילה מהיסודות של עקרונות החיים. מגיל קטן מלמדים אותנו ערכים הנבנים על בסיס של הצלחות ושל כישלונות. ההפסד נתפס כדבר מחריד, נורא ואיום. יש הפסד כספי, הפסד צבאי, הפסד ספורטיבי ועוד. להפסיד זה הדבר הכי גרוע שיש. אנו מרגישים מושפלים, נעלבים ולעתים גם מקנאים במנצחים. אך לא הכל הוא ורוד, כי גם הניצחון הוא לא תמיד הדבר הכי חיובי. זה תלוי – האם זה ניצחון הדרך, ניצחון הרוח או ניצחונם של בעלי ההון והשררה? המלך פירוס אמר: "עוד ניצחון כזה ואבדנו." אבל ברוב המקרים מדובר על מקרה של שחור ולבן גרידא. ואם נעשה אנלוגיה להיותנו יצורים בני תמותה אז כמובן שהניצחון משול לחיים, בעוד ההפסד משול למוות. כך למשל "נכנעים" למחלה, או ש"מנצחים" אותה.

ההבדל בין ההפסד והניצחון טמון בפער שבין שני קצוות. לפחות בספורט זה כך. בתחומים אחרים ייתכן גם אזור אפור הנמצא בין הניצחון וההפסד. אבל בספורט תמיד האחד יוצא שמח, בעוד השני יוצא נפסד. בכדורסל למשל אין בכלל אפשרות לשוויון. אם זה קורה הולכים להארכה – פרק זמן נוסף בו חייבים למצוא צד אחד שמנצח ואחר שמפסיד. בטניס יש את שובר השוויון, שם ההגינות טמונה בניצחון בהפרש של שתי נקודות יתרון. כדורגל הוא המשחק הכי פתוח מהבחינה הזו, בה תיקו מותר בליגה, וגם בגביע אז יש משחק חוזר או הארכה, וכן פנדלים (שם עיקרון היתרון בשתי נקודות חוזר להכריע). במקום בו יש ניצחון טוטאלי או הפסד טוטאלי,  אז אלמנט הפער בא לידי ביטוי. אם אין פערים גדולים בין שני הצדדים, כי אז נכון ש:"גרגר אורז אחד יכול להטות את הכף ואדם אחד יכול להיות ההבדל בין ניצחון לתבוסה." אדם אחד – או מהלך אחד.. כך קורה שיש לעתים משחקים כה צמודים עד שאיננו יכולים להצביע מי יהיה הצד המנצח או המפסיד ממש עד לרגעי ההכרעה. אז בא לידי ביטוי דווקא הגורם הנוסף, שאינו תמיד קשור ישירות לספורט.

 

"לעיתים ברגעים של השראה ומוטיבציה גבוהה אנחנו מחליטים להציב מטרה קשה ולהסתער עליה". כך כותב אוהד נחום, פסיכולוג קליני המתמחה בתחום הפסיכולוגיה של הספורט. היכולת לשאוב השראה מתוך תחושות פנימיות סובייקטיביות, כמו אמביציה ומוטיבציה הן בהחלט היבט חשוב בדרך להכרעה במשחקים צמודים. אם ניקח לדוגמא את צמד מפגשי שמינית הגמר בין באיירן מינכן ויובנטוס, הרי שבשני המשחקים הייתה זו התעלות של רגע מלא בהשראה שגרמה לצד הנלחץ להגיב בשוויון אל מול הצד הלוחץ. מדובר באותה באיירן עם אותו מאמן וכמעט אותם שחקנים שרק שנתיים קודם לכן נכנעו בחצי גמר האלופות ללחץ ששמה עליה ריאל מדריד. אז לא הייתה תגובה מהצד הגרמני, וראינו איך אלמנט הוויתור בא לידי ביטוי בצורה הכי אלימה שלו, אם ניתן להגדיר זאת כך. בסופו של דבר הייתה זו הכרעה מוחלטת של כח הרצון. אחרי שבאיירן השוותה את הקרב בדקה ה-90, הפך גם המשחק השני לקרב מותח וצמוד. בסוף כזכור הייתה זו ידה של אלופת גרמניה על העליונה.

אבל יש גם מצבים שבהם יש פייבוריט ברור. אז יש קרב גדול יותר של האופי אצל שני הצדדים, לא רק אצל קבוצת האנדרדוג. היכולת להתמודד עם עליונות בעצמה מהווה סף שבירה מסויים הקיים אצל כל פייבוריט. שהרי הראשון שהוא צריך להוכיח לו הוא קודם כל לעצמו. בנוסף, ככל שהמטרה חשובה יותר כך רף הלחץ גובר, ויש יותר נטייה להישבר. זאת תכונה שקבוצות פחותות אך עם יכולת מנטלית גבוהה עשויות לנצל. כמובן שאין אפשרות לעשות זאת ללא יכולת ספורטיבית אמיתית, אבל נצא מנקודת הנחה שבשלב רבע גמר ליגת האלופות היכולת הזו קיימת גם בצד הפייבוריט וגם בזה של האנדרדוג. במקרים כאלה מתאים בהחלט המשפט של ארנולד פאלמר: "תמיד עשיתי מאמץ, אפילו כשכל הסיכויים היו נגדי. אף פעם לא הפסקתי לנסות, אף פעם לא הרגשתי שאין לי סיכוי לנצח". המשפט הזה ממחיש בדיוק את הלך הרוח החיובי שעשוי לגרום להפתעות. וכך קרה שקיבלנו באחד המפגשים האלה דרבי ספרדי, בין ברצלונה לבין אתלטיקו מדריד.

 

לכולם היה ברור שברסה היא הפייבוריטית הברורה לצלוח את שלב הרבע בצ'מפיונס, כמעט ללא קשר מי הוא זה שיעמוד מולה. עד לתחילת המשחק נאמר על אלופת אירופה כי היא פייבוריטית לזכייה באלופות יחד עם אותה באיירן שכבר הזכרנו. עם זאת, גם בבירת קטלוניה ידעו שאם יש קבוצה שמסוגלת לעקוץ את הטרבליסטית הרי שזו הסיירת מטכ"ל האדומה-לבנה בהנהגתו של סר צ'ולו. לראייה – האחרונה להדיח בשלב רבע הגמר את הקבוצה שהיא 5 פעמים אלופת אירופה הייתה אותה אתלטיקו. נכון, לפני שנתיים הקבוצה ממדריד הייתה חזקה יותר מבחינה התקפית, בעיקר בזכות החלוץ דייגו קוסטה שעבר בסיום אותה עונה לצ'לסי, איתה גם זכה באליפות. אבל דייגו סימאונה ידוע כמוטיבטור ייחודי שדוגל בשחקנים ולא בשמות. וכפי שאומר המשפט הידוע – אצלו "כל מטאטא יורה".

 

במשחק הראשון, מה שהכריע את הגורל היה כרטיס אדום בסביבות דקה 30 למשחק. כי עד להרחקה של אל ניניו טורס הייתה בעיקר קבוצה אחת על המגרש – הרוחי-בלאנקוס. טורס הפך לדמות הטראגית, שכל כך נפוצה בסיפורי גבורה ודרושה להם על מנת לחזק את המאבק עם האנטגוניסט בסיפור. הוא חטף את האדום כ-15 דקות אחרי שהבקיע שער יתרון יפהפה במתפרצת. זה דבר שהיה אמור לטרוף את הקלפים עבור צ'ולו והקבוצה האנדרדוגית על הנייר. בעיקר לאור העובדה שהמשחק הסתיים בתוצאה הפתוחה 2-1 לטובת ברצלונה. הבלאוגראנה עשו ניצחון לא פשוט, רק שלושה ימים אחרי קלאסיקו מורט עצבים בקאמפ נואו, בו הפסידו באותה תוצאה בדיוק. מסי נכנס לתקופה רעה, ולא הצליח להשפיע על המשחק מול הקבוצה הלבנה ממדריד. והכל פתאום ניצב על חודה של מחט. אבל סימאונה הוא אדם של רגעי הכרעה, כפי שהוכיח זאת כבר בגמר הגביע 2013 כשניצח את ריאל מדריד. לארי בירד הנציח את התכונה הזאת, כשאמר: "ווינר הוא אדם שמזהה את הכישרונות שנתן לו האל, עובד לפרך כדי לפתחם ליכולות ואז משתמש ביכולות אלה כדי להשיג את מטרותיו".

 

ברצלונה עלתה למשחק השני כשהכרטיס נמצא לכאורה בידיה. כל שעליה לעשות הוא למנוע מהיריבה לתקוף. כאן עלינו לעצור ולהסביר דבר או שניים לגבי שיטת המשחק של ברצלונה מאז עידן גווארדיולה שהחל באמצע 2008 – הטיקי טאקה. היא מבוססת על הרעיון ששליטה בכדור היא הנשק הטוב ביותר למנוע מהיריב גם שליטה במשחק וגם את האפשרות להגיב. בנוסף, אסכולת פפ דורשת כי שחקניה יהוו מטרה מתמדת לקבלת כדור. החסרונות של השיטה היא הפיכתם של שחקנים למאסטרים בהתקפה, אבל גם לרובוטים של הנעת כדור באלכסונים משעממים עם קרבה תמידית בין השחקנים, כזו שאמנם מונעת כדור מהיריבה אבל גם אינה יפה לעין מבחינה אסתטית. זה יוצר מצב אבסורדי של הנעת גדור מתמשכת בין שחקני ההגנה והקישור האחורי, ולעתים הליכה סחבנית של שחקן עם הכדור כדי לחפש את האופציה האידיאלית למסירה. זה הפן השלילי בכדורגל הקרוב למושלם של ברצלונה, ודווקא ביום רביעי ניסו הבחורים של אנריקה ליישם אותה בשיטת ה"תפוס אותי וקוט אותי". "הצרה עם ניצחון היא שאתה עלול למצוא את עצמך בצד השני", אמר הסופר אייזק אסימוב. זאת הבעיה שהייתה להגנת ברצלונה בניסיון להחזיק קצר את היריבה באמצעות הפנטזיה לשמור את הכדור מרגל לרגל במשך 90 דקות מול הקהל הסוער של הקלדרון.

אולי מאמן ברצלונה סבל גם ממשבר אמון עם האידיאלים שהוא עצמו ניסה לבנות עבור הקבוצה המנצחת שלו. כשמתחילים לספור את הדקות שליונל מסי לא מוצא את הרשת (כבר מעל ל-400, אגב), ואחרי עוד הפסד ליגה לסוסיאדד כל הלחץ עבר פתאום למגרש של ברצלונה.

אבל גם לואיס אנריקה מכיר את המשפט "לא מחליפים סוס מנצח." ובכל מקרה שלא יהיה – את מי תשים במקום מלך שערי ברצלונה בכל הזמנים? העניין הוא שבאסטרטגיה השלילית והמוזרה שנקט אנריקה, הוא פגע באחד מחמשת העקרונות המנחים להצבת מטרות יעילה. הווה אומר, לפי דבריו של אוהד נחום, ש"חשוב להציב מטרה ניתנת להשגה. עדיף להתקדם לאט ובטוח מאשר להתאכזב ולהיכשל, רק מכיוון שדרשנו מעצמנו יותר מדי". במקרה שנדון, ה"להתקדם לאט ובטוח" הוא לנסות ולהכריע משחקים עם הטריו הקטלני באירופה, ולא לשחק שח-מט שמרני והגנתי. כי ממול ניצב סימאונה, שהוא שחמטאי לא פחות טקטי ומסוכן מלואיס אנריקה.

אבל מעט מידי מאוחר מידי. מסי לא הגיע למשחק, ברצלונה שילמה על הכדורגל השלילי שהציגה בחצי השעה הראשונה בהדחה כבר בשלב רבע הגמר. אם ניכנס לפרטיו של המשחק, היא יצאה מקופחת מחד בגלל פנדל שלא קיבלה ומורווחת מאידך בכרטיס אדום שלא ספגה. אבל קבוצה כמו ברצלונה לא אמורה לחכות להכרעה בעזרת החלטת שיפוט דקות ספורות מסיום המשחק, בדיוק כפי שלא הייתה אמורה לצפות להניע כדור בנונשלאנט במשך 90 דקות ולעבור את אתלטיקו מדריד של צ'ולו סימאונה ש"עולה על הגל". כנראה שגם לקבוצה הטובה באירופה יש עדיין מה ללמוד, ועדיף מוקדם ממאוחר. כי כדורגל זה דבר חיובי, וככה תמיד צריך לנסות ולשחק אותו. ונסיים במילותיו האלמותיות של ווינסטון צרצ'יל, שאמר: " אני סמוך ובטוח שהיום אנו אדונים לגורלנו. שהמשימה שהוטלה עלינו איננה מעל כוחותינו; שנוכל לעמוד במכאובים ובמאמצים שהיא תובעת. כל עוד אנחנו מאמינים במטרה שלנו ויש לנו רצון ברזל לנצח, הניצחון לא יחמוק מידנו". בול אתלטיקו.