לא יעלה ויבוא – סיכום משחקי נבחרת ישראל ביורובאסקט

יום שלישי בצה”ל הוא יום די אפור סה”כ, עדיין לא מספיק קרוב לסופ”ש בשביל להדליק לך את הניצוץ ומצד שני זה כבר לא ראשון. אם ראשון הוא שחור וחמישי לבן, שלישי הוא אפור. אבל בשלישי השק”ם אצלנו בבסיס היה מקום הרבה פחות אפור מבד”כ, עשרות חיילים רואים את נבחרת ישראל כנגד גאורגיה, לא כולם באמת אוהדי כדורסל גדולים, אבל כולם צמאים להצלחה של הנבחרת ולקצת גאווה לאומית. משחק צמוד ודרמה קיבלנו, הצלחה לא, כנראה שבסופו של דבר, ברוב המקרים שלישי צריך להישאר אפור.
הפטריוטיזם הזה והאהבה לנבחרת לא נגמרו רק בבסיס הקטן שלי, הישראלים מילאו את משחקי הנבחרת למרות תמחור לא זול בכלל וכל שחקן ישראלי בכיר הגיע לקמפיין, למרות האכזבה הגדולה אנחנו לא אדישים. וזה לא מובן מאליו.

כשאנו באים לנתח את הקמפיין הזה צריך לומר את האמת, היה הגיוני מאוד שישראל לא תעלה ממנו. ליטא ואיטליה היו עדיפות, גרמניה וגאורגיה לא היו עליונות בהרבה אבל שתיהן עדיין פייבורטיות כנגד ישראל ורק נגד אוקראינה היינו יכולים להרגיש סוג של פייבוריטים. לא היה מופרך מלכתחילה ש- 4 נבחרות בבית הזה יצליחו יותר מישראל, אבל כואב שרק ב- 2 מהמשחקים האלה היינו רלוונטיים. מה שמעקצץ לנו הוא גם מבחן הדרך, לא רק התוצאה. הדרך בה הנבחרת שלנו נראתה בטורניר ביתי – ההתפרקויות ברבעים השלישיים, התלות הקיצונית שלנו בהאוול והתחושה שרק 3 שחקנים באמת הופיעו – גרמו לנו להגדיר את הכשלון הזה כקולוסאלי. כשמה שמעצים את הכאב הזה היה הקושי לתלות את האשמים בצורה נקייה, צוות אימון שמורכב מאדלשטיין ושמיר ביחד עם פיני גרשון מרחוק ביחד עם סגל מתואם שרץ כמה שנים עם כוכב כדורסל בשיאו המקצועי ורצף נצחונות מרשים מאוד במשחקי ההכנה אמורים להספיק. אבל זה לא הספיק, וזאת תמונת מראה קצת לא נעימה, שיעור קשוח.

שנתיים מאוחר מידי

איך שלא נהפוך את זה, החלק המוביל בנבחרת בירידה. הלפרין נמחק מהרוטציה עם התקדמות הטורניר, אליהו נחלש וקשה לו יותר לכפר על ההגנה דרך ההתקפה ופניני, למעט משחק טוב אחד, גם כן כמעט ולא רלוונטי. בגזרת הרכזים אוחיון את מקל, השניים עדיין שומרים על רמה גבוהה יחסית, אך נראה כי שיאם גם מתחיל להיות מאחוריהם כשמקל מתקשה למצוא סיטואציה יציבה מאז תקופתו בדאלאס ואוחיון נמצא אחרי עונה בינונית במכבי. עם נוסיף לזה את אלישי כדיר, נקבל מחצית מהסגל שכבר נמצא אחרי השיא, וכאן נכנס כל עניין חילופי הדורות. בסיטואציה הנוכחית אדלשטיין היה צריך למצוא דרך ולהתחיל כבר לשלב דם חדש בנבחרת, אז הוא ניסה קצת – דאוסן קיבל הרבה קרדיט אך היה אנמי למדי, טימור קיבל יותר ויותר דקות עם הטורניר והראה בגרות והגנה טובה , בלייזר גם כן נתן כמה מהלכים יפים ואיום מרחוק מעמדת ה- 4 וזלמנסון התקשה להרשים. בטורנירים הבאים החברה האלה יצטרכו להשפיע הרבה יותר על הנבחרת – בתוספת של צעירים בולטים נוספים כמו כארם משעור, איתי שגב אולי ובעתיד גם יובל זוסמן ותמיר בלאט – כספי, מקל ואוחיון יהיו שם, השאלה מי יעלה את הרמה, בינתיים עוד קשה לומר.

אנקת גבוהים

אלכס טיוס, דיאור פישר וריצ’ארד האוול הם המתאזרחים האחרונים של הנבחרת – לא בכדי לא מדובר בסילבן לנדסברג, ג’ורדן פארמר וג’ון דיברתולמאו – כל ילד בארץ יודע, לישראל אין גבוהים. ואין מה להגיד, כיף לראות את ריצ’ארד האוול משחק, הוא נלחם, קופץ ונותן אחלה של מצ’ אפ כנגד כל סנטר אחר, אבל עם כל הכבוד, האוול הוא בעיקר בגדר פלסטר. כי אין מה לעשות, ככה זה עובד בשנים האחרונות, מגיע מתאזרח, נותן מחווה של רצון טוב של שנה ועוזב את הנבחרת, אפילו דיוויד בלו, יקיר היהודים, עשה את זה. פעם עוד היה לנו את גרין וקוז’יקרו שיתנו את התחת ויסחבו גם בזמנים הקשים אך בקמפיין הנוכחי ראינו כמה השמיכה קצרה. באותו הרבע הרביעי כנגד גאורגיה שבו האוול יצא מהמשחק בחמש עבירות ואדלשטיין נאלץ להציב את אליהו בתור הסנטר המחליף על פאצ’וליה היה ברור שיש לנו בעיה רצינית. כשמסתכלים הלאה רואים כי זלמנסון צעיר ובוסרי וכלל לא בטוח שיתפתח להיות מספיק טוב לרמות האלה, דניאל קופרברג הצעיר ששיחק בנבחרת העתודה הוא פרויקט אך למי שיש את הפוטנציאל הכי גדול הוא איתי שגב. לשגב, שמתנשא לגובה של 2.06 ובנוי בצורה טובה יחסית יש את הפוטנציאל להתפתח לסנטר המודרני, כזה שנייד מספיק בהגנה כדי להפריע לנמוכים בחילופים אך עם זאת להתמודד בצורה סבירה עם סנטרים מסיביים יותר ושמסוגל להשיג לא מעט נקודות מהאלי אופים ליד הסל בעזרת היכולת האתלטית המרשימה שלו. בקיץ האחרון הנבחרת בחרה להשעות אותו מכל פעילות שלה לאלתר בטענה שהוא סירב לקחת חלק באימונים, במצב הנוכחי כדאי מאוד שמישהו יחתור שם לסולחה, אחרת נמשיך להסתכל על שאר אירופה מלמטה.

אז כן, הקמפיין הנוכחי יוגדר ככישלון ובצדק, אך להתעסק בזה יהיה רק ריגוש זול ולא רלוונטי. הרי כמה הבדל היה עם הנבחרת הייתה מגיעה לשמינית הגמר ומודחת, את הלקחים צריך לקחת הלאה, וכרגע אחד המרכזיים שבהם הוא מי המנהיגים הבאים, מי הולכים להיות הפנים של הנבחרת ב- 10 שנים הקרובות ולאן היא תוכל להגיע איתם.
אז יאללה ישראל, אולי בפעם הבאה תפרגני לנו באיזה שלישי ורוד, או לבן כחול, סומכים עלייך.

תגובה