הקרבה למען הסמל? על התהליכים שעוברות אינטר, יובנטוס ונאפולי

אחת יכולה לחזור אל ימי הזוהר, השנייה עשויה לאבד את האופי והשלישית מפתיעה בכך שהיא בכלל מכוונת לזכייה בצ'מפיונס. מה קורה בליגה האיטלקית?

על אף המכה הקשה שספגה איטליה ממגפת הקורונה, הכדורגל האיטלקי חזר לפעולה בשבועות האחרונים עם גמר הגביע שהסתיים בניצחון של נאפולי על יובנטוס בפנדלים, ועם הליגה שהספיקה לחזור גם היא. לכבוד כך, בחרתי להתמקד בשלוש קבוצות גדולות ובמגמות שלהן במהלך העונה ולקראת הישורת האחרונה, שכבר נמצאת ממש מעבר לפינה.

אינטר – עניין של זמן:

כבר כמה שנים טובות שבעיר מילאנו לא נהנים מכדורגל, לא בצד האדום ולא בצד הכחול. על אף ההתקדמות שעשתה אינטר תחת המאמן לוצ’יאנו ספאלטי בשנתיים האחרונות, בהן סיימה במקום הרביעי והעפילה לליגת האלופות, מועדון הפאר לא הסתפק בכך, והביא בקיץ המנהל המקצועי שהיה אחד האחראיים העיקריים להצלחתה של יובנטוס בעשור האחרון, הלא הוא בפה מארוטה. האדריכל של יובנטוס החדשה נענה לאתגר אצל היריבה השנואה, והביא איתו את אנטוניו קונטה, שותפו בתחילת הדרך ביובנטוס וכמובן אחד המאמנים המצליחים והמוערכים בעולם. יחד הם בנו קבוצה מצוינת, סילקו מהסגל “עשבים שוטים” כמו מאורו איקרדי וראג’ה נאיינגולן, והביאו לא מעט כישרונות וכוכבים כדוגמת דייגו גודין, רומלו לוקאקו וניקולו בארלה.

למרות הכל, הבעיה עם אינטר הנוכחית היא שהיא חסרת צורה, היא לא עיגול ולא משולש. עם כל ההעברות שנעשו בקיץ ובינואר, הקבוצה נראית כמו מחסן עודפים של הפרמייר ליג ויבואנית כישרונות מהליגה האיטלקית. נראה שאין לאינטר שום אמירה משלה, איזשהו אופי מגובש. אין ספק ש”עודפים” כמו לוקאקו ואריקסן וכישרונות כמו ברלה וסנסי הם נהדרים מקצועית, והם אף מככבים על הדשא במהלך העונה, בליגה ובאירופה, אך הבעיות הן גם שהגיעו כמה שחקנים פחות מוצלחים מבחינה מקצועית, וגם שהקבוצה נראית מנותקת. אחת הביקורות העיקריות על הכדורגל המודרני מתייחסת לתופעת “שכירי החרב” – שחקנים שעוברים מקבוצה לקבוצה בלי יותר מדי סנטימנטים מעבר להערכה למקום עבודה סטנדרטי. בהרבה מקרים הביקורת הזו שגויה, או שלפחות אפשר בהחלט לטעון אחרת נגדה, אולם במקרה של אינטר נראה שזזה חלק מהמקרה.

כאשר מועדון מצרף למערכת לא פחות מחמישה עשר שחקני רכש בשני חלונות, ברור כשמש שייקח לו זמן ליצור חיבור בין השחקנים לעצמם, למאמן ולקהל. כמו כן, חוץ מסמיר האנדנוביץ’ ואולי דנילו דאמברוסיו, לאינטר אין אף שחקן בעל שיעור קומה שגם נחשב לסמל במועדון, שהנהיג את הקבוצה בעבר ומחובר לאוהדים. התחושה היא שאין שבאינטר מי שיוביל את המהלך הזה של קפיצת המדרגה, שיהיה החוט המקשר בין כל החלקים במערכת. חסר לה איזה חאבייר זאנטי שיעשה את המעשה הנכון, שיאמר את הדברים הנכונים.

משום שזה המצב, הדברים הולכים לקחת עוד זמן עבור אינטר עד שתוכל להוות איום אמיתי על יובנטוס, ואולי אפילו לחזור להיות פקטור בזירה האירופית. הנהלת המועדון צריכה להיות סבלנית ולתת לקונטה להדביק את כל החתיכות יחד לכדי דבר אחד שלם, כמו שהוא יודע לעשות מצוין, ולהעניק לקבוצה את הצורה שחסרה לה.

לפעמים זו קלישאה או תירוץ של מאמנים, אולם במקרה של אינטר אני סבור שזהו באמת המצב – הקבוצה צריכה להתחבר ביחד ולדעת להשאיר את החיבור הזה גם עם שחקנים אחרים בשנים הבאות. השחקנים הצעירים צריכים להתבגר ולהתחזק ושחקני הרכש צריכים ללמוד את השיטה של המאמן ולפתח תיאום עם השאר על מנת שאינטר תוכל לחזור לטופ. בינתיים הדברים צריכים לקרות ממשחק למשחק, אין דרך אחרת. עוד משחק ועוד תרגול ועוד אימון יביאו את הנראזורי להצלחה לבסוף, לפחות לטווח הקרוב; ובהתחשב בעובדה שהם די מחוץ לקרב האליפות, התקופה הקרובה תהיה הזדמנות נהדרת עבורם להשתפשף ולהתחבר עוד, ומי יודע, אולי אפילו לקנח בסוף בהנפת גביע הליגה האירופית.

פרמייליג מחלקת עודפים – אריקסן, לוקאקו ואלכסיס במדי אינטר (FC Inter 1908)

נאפולי – אהבה חדשה:

זה מרגיש מצחיק, אולי אפילו מעט אבסורדי, לכתוב שהמטרה העיקרית שנשארה לנאפולי בעונה הזו היא זכייה בליגת האלופות. כמובן שבתחילת העונה המטרות היו אחרות לגמרי – הגעה לאחד משלושת המקומות הראשונים בטבלה ואולי זכייה בגביע היו מספקים את קרלו אנצ’לוטי ושחקניו, אולם אנצ’לוטי כבר לא במועדון בשל המרד המפורסם בבעלים, שבשביל לדבר עליו צריך כתבה שלמה משלו, והסיטואציה שנוצרה הביאה לקווים של נאפולי את הסמל המובהק של היריבה מילאן – ג’נארו גאטוזו.

הגעתו של גאטוזו לנאפולי היוותה מההתחלה סימן שאלה גדול. בכל זאת, מדובר בסמל של קבוצה יריבה, שבקריירת האימון הקצרה שלו אימן רק את מילאן, וגם הניסיון הזה לא היה מוצלח במיוחד. הספקות לא נעלמו, אך בהחלט דעכו לאחר שהמאמן החדש הצליח לייצב את הספינה ששקעה מעט, להתקדם במעלה הטבלה ואפילו לזכות בגביע, בגמר המרגש מול יובנטוס בשבוע שעבר.

כמאמן, כמו בתקופתו כשחקן, דוגל גאטוזו במשחק עם אנרגיות, אגרסיביות ונשמה. ממה שראינו ממנו עד עכשיו, הוא לא הטקטיקן הכי גדול, אך עם הרבה תשוקה והקרבה השחקנים שלו מגיעים להישגים, ונאפולי היא בהחלט הקבוצה המתאימה לדרך הזאת. בכל השנים האחרונות לנאפולי לא היו המון שחקנים ברמה הכי גבוהה, בטח בהשוואה ליובנטוס, אולם מה שעזר לה לפחות להתקרב ליובה לפרקים, לסיים סגנית כמה פעמים, וכן לזכות בשני גביעים היה ההקרבה. רוב שחקנים ששיחקו במועדון בשנים האלה, כמו דריס מרטנס, לורנצו אינסינייה, חוסה קאייחון, מארק האמשיק וראול אלביול, הם כדורגלנים לא רעים בכלל, אך לא בהכרח הסחורה הכי נוצצת בשוק והלחימה שלהם היא שהובילה את הקבוצה להישגים נאים.

לכן, כאשר מסתכלים על השידוך בין נאפולי לגאטוזו מהזווית הזאת, פתאום דווקא אפשר להבין אותו ואת ההצלחה שלו עד כה, אולם הרומן הזה, שהתחיל רק לפני כמה חודשים, מאוד מסקרן בעיקר בשל שאלת העתיד המעורפל. מה שני הצדדים יכולים לחדש אחד לשני? האם זכיה בגביע וסיום באחד מארבעת המקומות הראשונים בליגה הם תקרת הזכוכית של נאפולי? האם התלהבות ויכולת אישית מספיקות בשביל לפתח הצלחה, או שיהיה לגאטוזו צורך לעבוד על שיטות מגוונות?

משום שעכשיו אין תשובות לשאלות האלה, נצטרך לחכות ולצפות בתשובות עולות מפני השטח במשחקים הקרובים ובחודשים הבאים. יהיה מרתק לדוגמה לראות את ההתמודדות בין נאפולי לברצלונה בגומלין שמינית גמר ליגת האלופות. המשחק הראשון נגמר בתוצאה 1:1 בסן פאולו שבדרום איטליה, ובגומלין יספיק לנאפולי 1:0 קטן על מנת להעפיל לרבע הגמר. נוסף על כך, בשל נגיף הקורונה והשבתת הכדורגל, החל משלב רבע הגמר יערכו משחקי הנוקאאוט במשחק בודד בליסבון, ולא בית וחוץ, כך שלקבוצות כמו נאפולי יש סיכוי ממשי להפתיע וללכת עד הסוף. עם איך שבארסה נראית ועם הלחץ שמופעל עליה בלה ליגה, נראה כי לתכולים יש דווקא סיכוי לא רע לדלג לשלב רבע הגמר, על אף הבדלי האיכות הברורים בין הקבוצות. אז כן, עם כל הצחוק והאבסורדיות שבעניין, לנאפולי יש סיכוי לא רע לזכות אם תעבור את ברצלונה.

בא לשכונה בחור חדש, גאטוזו (AS English)

יובנטוס – אל תעזבי ידיים:

זה כבר קרוב לעשור שבו הליגה האיטלקית משמשת ליובנטוס מגרש משחקים. הפסד פה או תיקו שם לא ישנו שום דבר, בסוף העונה תהיה זוכה אחת באליפות וכולם יודעים מי זאת תהיה. ועדיין, על אף הסטטוס קוו מבחינת תוצאות, יובה עברה שינוי בשנתיים האחרונות.

כשמדברים על יובנטוס של מאוריציו סארי בהשוואה לקבוצה בשנים עברו, יש תחושה של דעיכה ברצון ובהתלבות אצל השחקנים. אחת הנקודות שבלטו בקבוצה תחת אנטוניו קונטה, וכן תחת מסימיליאנו אלגרי הייתה ההקרבה למען הקבוצה, הלחימה מצד השחקנים, החיבור שלהם למועדון. האחווה הזו שהייתה בין השחקנים קצת דעכה, וכיום יש תחושה של יותר אבק כוכבים ופחות דם יזע ודמעות במשחקים של הגברת הזקנה.

בצפייה במשחק של יובנטוס מלפני שש שנים, אפשר לראות את פול פוגבה, קרלוס טבס וארתורו וידאל מכסחים יריבים, את לאונרדו בונוצ’י, ג’ורג’יו קייליני ואנדראה ברצאלי עומדים כחומה בצורה לפני אחד משלושת השוערים הטובים בעולם, ג’יג’י בופון, ואת אנדראה פירלו עושה קסמים בלי סוף. מתוך השמונה הללו, נשארו רק שלושה, כאשר אחד מהם צפוי לפרוש בקרוב.

היום אמנם יש כדורגל בטורינו, ובוודאי שיש כוכבים, אך משהו בשלמות של הקבוצה נפגם. היא כבר לא נראית כמו יחידה מגובשת שיוצאת לקרב ביחד, לא משנה מי הגיע בחינם או מי נקנה בעשרות מיליונים, אלא יותר כמו אסופה של שמות גדולים, כישרונות וחבר’ה ותיקים שעולים למגרש יחד. חלק מהדבר הזה הוא כמובן כריסטיאנו רונאלדו. בכל מצב אפשרי בעולם, החתמה של שחקן שהוא, לכאורה, מעל הקבוצה, פוגמת באחידות הזו בין השחקנים, או אולי יוצרת היררכיה רעה.

רונאלדו תורם ליובה הרבה כמובן, אך נראה שהשינוי שנעשה בקבוצה, ושרונאלדו עצמו מהווה חלק לא מבוטל ממנו, בסך הכל גרע ממנה לטווח הארוך, שכן הוא לא יהיה כאן לעד הרבה זמן, ואחרי עזיבתו תצטרך יובה למצוא שוב דרך חדשה ללכת בה, בתהליך דומה לזה שעוברת ריאל מדריד לאחר עזיבת רונאלדו, שעליו ניתן לקרוא בהרחבה כאן.

בינתיים, הביאקונרי צריכים להתרגל למצב החדש, שכן לפחות כרגע רונאלדו לא הולך לשום מקום והדברים ימשיכו לסבוב בעיקר סביבו. יובה אולי פחות לוחמנית כיום, אך היא זכתה בווינר בלתי נלאה שיכול להגיע איתה לגבהים אליהם לא הגיעה הרבה מאוד שנים, ומיותר לציין שרונאלדו הגיע אך ורק בשביל להביא ליובנטוס את הגביע עם האוזניים הגדולות. אם הקבוצה תצליח להתלכד סביב רונאלדו ולהתעלות במאני טיים, מה שלא כל כך הצליחה לעשות בשנה שעברה, היא תרוויח המון בטווח הקרוב, אולי אפילו באוגוסט בליגת האלופות, התואר לו היא מייחלת כבר 24 שנים.

מלכודת דבש – רונאלדו במדי יובה (sky sports)

תגובה