Untitled-1

המיוחדת מכולן

ריימונד קופה וז’יסט פונטן היו החלוצים. פלאטיני וריבוע הקסם שלו החזירו את צרפת למפת הכדורגל. ילד הפלא, קיליאן מבאפה, עוד יכול להוביל אימפריה. אבל נכון להיום, יש רק נבחרת אחת בתולדות הכדורגל הצרפתי שכולם מסתכלים אליה בהערצה. האלופה הראשונה, היחידה. זו שסיימה את חגיגת הכדורגל הגדולה בהיסטוריה של צרפת, בצורה הטובה ביותר שיכולה להיות. הנבחרת של זידאן, של לורן בלאן, של פביאן בארטז, של דידייה דשאן. נבחרת מיתולוגית, אגדית, ואולי מעל הכל – אקצנטרית, אפשר לומר אפילו הזוייה. ולא נצטרך לחפור יותר מדי כדי למצוא נקודות דמיון, לנבחרת שעשויה לעשות זאת שוב, 20 שנה לאחר מכן.

***

בשני קצוות המגרש, הנבחרת של 1998 הציגה שניים מהסיפורים היותר ביזאריים שראינו אי פעם בטופ העולמי.

החלוץ הפותח של צרפת שיחק אז באוקזר, וסיים עונה שנייה רצופה כמלך שערי הליגה הצרפתית. בשבע השנים שלפני כן הוא הספיק לעבור בארבע קבוצות שונות, כולל שתי קדנציות באוקזר. שנתיים קודם הוא שיחק בגנגאן, ולדבריו – אם היו אומרים לו שהוא הולך להיות אלוף עולם בעוד שנתיים, הוא היה צוחק למוזר הזה בפנים. שנתיים נפלאות לאחר מכן, הוא היה מוכן לעשות את הצעד הבא בקריירה שלו, דרך גביע העולם בארצו. הוא, אולי בצדק, החבר הנשכח של הנבחרת האגדית הזאת – סטפאן גיבארש.

את הטורניר סיים גיבארש כחלוץ הפותח היחיד של אלופת עולם שלא כבש אף לא שער אחד – אך חשיבותו כשחקן ציר הייתה קריטית להצלחת הקבוצה, כך אמר מאמן הנבחרת, איימה ז’אקה. בדיוק כמו החלוץ הפותח של צרפת היום. אך מזה קל להתעלם, ומהאפס העגול בעמדות השערים של גיבארש, קצת יותר קשה. אז הוא הגיע לניוקאסל לאחר הטורניר, לא התאקלם, נראה רע מאוד על המגרש, נמכר כבר באמצע העונה, ונעלם מהר מאוד מעיני העולם, באותה מהירות בה הפך לכוכב. היום הוא גר בכפר קטן במחוז בריטני בו נולד, והוא עובד בחברה קטנה שמוכרת בריכות. לפעמים הלקוח הפוטנציאלי מזהה אותו, ומזה הוא נהנה. אבל הוא מעדיף את החיים הרחק מהמצלמות.

המרחק מהמצלמות נותן לו אוויר לנשימה. (Le Telegramme)

ובשער? קשה לשכוח אישיות כמו פביאן בארטז. האיש, שלפני מאמנו אלכס פרגוסון, חשב שהוא שחקן שדה טוב יותר מאשר שוער. האיש שעשה לפני כשני עשורים, מה שנוייר ואדרסון עושים היום. הקירח האגדי, שנתפס והושעה על שימוש במריחאונה, איבד את המקום בנבחרת לברנאר לאמה, וקיבל אותו חזרה לאחר שהאחרון קיבל אותו עונש בדיוק. האיש שעשה תרגילים והלך עם הכדור יותר מכל שוער אחר. אפילו מספר החולצה שלו, 16, היה לא מקובל לשוער, ואפילו היום נראה מעט מוזר. התיאטרליות, משחקי המוחות, השיגעון, העצבים, והאתלטיות שהפכה אותו לשוער כל כך טוב. הכל היה מוזר אצל השוער המבריק הזה. ומה הוא עושה אחרי הכדורגל, אתם שואלים? ובכן..

הייתי צריך לדעת. (Revolution)

***

אם נסתכל על הקבוצות בהן שיחק כריסטיאן קראמבו, משהו ייראה לנו יוצא דופן. הקשר האחורי עם הראסטות, שנולד בקלדוניה החדשה – טריטוריה צרפתית הרחק בדרום האוקיינוס השקט. סבא רבא שלו נמכר תמורת כמה עורות תנין בשנות השלושים, והוא עצמו לא מוכן לשיר את ההמנון הצרפתי, עקב התנגדותו למדיניות הקולוניאליסטית שלה.

אז מה יוצא דופן? נאנט, סמפדוריה, ריאל מדריד, מידלסברו, אולימפיאקוס, סרווט, באסטייה… רגע, ריאל מדריד?

מקרה קראמבו דומה מאוד למקרה גיבארש – העלייה שלו לטופ, למעמד כוכב, לאלוף אירופה, הייתה זריזה מאוד. ארבע שנים אחרי ששיתק את ריבאלדו, שנתיים וחצי אחרי שהיה אלוף אירופה עם ריאל מדריד ועם צרפת, הוא מצא עצמו משחק מול מכבי חיפה.

לצידו שיחק עמנואל פטי, האיש והשיער, שבנערותו ראה את אחיו הגדול מתמוטט ונפטר באמצע משחק כדורגל חובבני. האיש שכבש את השער השלישי והמרהיב מכולם באותו גמר נגד ברזיל, שבמקרה גם היה השער האלף של הנבחרת הצרפתית.

אפילו המערך בו שיחקה נבחרת צרפת היה פחות מקובל בימי הארבע-ארבע-שתיים העליזים. חמישה קשרים, אף אחד מהם לא שחקן אגף בשום צורה, וחלוץ אחד בלבד, שלא כבש שער אחד בטורניר.

לילאן תוראם נולד בגוואדלופ. קראמבו, כאמור, בקלדוניה החדשה. זידאן? אלג’יריה. יורי ג’ורקאף? אמא ארמנית. אז וגם היום, צרפת הייתה נבחרת של מהגרים. מכל הטריטוריות של המדינה עצמה, מכל רחבי העולם. אפריקה, אירופה, יו ניים איט. צרפת הביאה את המהגרים לטופ הרבה לפני שראינו את זה קורה בכל נבחרת היום.

תיירי הנרי, פטריק ויירה, דויד טרזגה, רובר פירס. כולם היו חלק מהנבחרת הזאת. ואף אחד לא הרבה לשחק. גם אז היה נראה שצרפת הולכת להיות מעצמה להרבה שנים מאז – ואכן היא זכתה ביורו 2000, ומאז רק כישלונות ושערוריות.

וכמובן, האיש שהיה המנהיג על המגרש, היום מנהיג על הקווים. דידייה דשאן היה העוגן במרכז השדה של הנבחרת הצרפתית. האיש שחיבר את כל הכישרון ורוח הקרב ביחד, ועזר לצרפת לעשות מכל זה גביע עולם. דשאן מחפש להיות השלישי, אחרי בקנבאוור וזגאלו, שיזכה במונדיאל גם כשחקן וגם כמאמן. השני אחרי בקנבאוור שיעשה זאת כקפטן וגם כמאמן. הנבחרת הזאת, כנראה, אף יותר מוכשרת מזו של 98. אך זה לא ישנה הרבה, והיא מעולם לא תיראה או תיזכר כך, אם לא תנצח את קרואטיה ביום ראשון.

מקשר גדול לקשר גדול. (Independent)

תגובה