Untitled-1

הטוב הרע והגבה

לא עברו יומיים מהאליפות ההיסטורית והראשונה של טורנטו וכל עולם הכדורסל התחיל לשאת את מבטו מערבה, לכיוון הלייקרס. לברון, אולי לא הגיע לפלייאוף השנה אבל למרות זאת הטרייד שמאחד בינו ובין דייויס, אחד השחקנים שנחשבים למוכשרים ביותר בליגה מושך כמעט ואותה כמות של תשומת לב. הטרייד כלל את המעבר של הסופרסטאר כאשר הלייקרס העבירו עבורו את ג’וש הארט, לונזו בול, ברנדון אינגראם ושלוש בחירות ראשונות כולל הבחירה הרביעית בדראפט השנה. הטרייד הענק הזה, הפציעות של גולדן סטייט והאליפות הלא צפויה עד כדי כך של טורנטו כולם מביאות את אוהדי הכדורסל להסתכל על העונה הבאה בבלבול מסוים. למרות שאף אחד לא קובר את הלוחמים מהמפרץ ישנה הרגשה של שינוי ועולות שאלות חדשות. איך יראה המערב בעונה הבאה? האם הלייקרס יתחברו? איך יראו הפליקנס ששריינו לעצמם ליבה צעירה ובחירות רבות? ומה יקרה עם כל השחקנים החופשיים הבולטים (דוראנט, קיירי, באטלר ועוד) וכיצד מאזן הכוחות בליגה יושפע. מכיוון שאי אפשר להתייחס לכל השאלות האלה בכתבה קצרה אנסה לענות על שתי שאלות.
אחת כיצד יראו הפליקנס העונה הבאה? שתיים כיצד מושפע האן בי איי מהמעבר של דיוויס, כאשר כשאנתח את המעבר לא אתייחס דווקא למאזן הכוחות בין הקבוצות אלא לתפיסות הרווחות באן בי איי כפי שאפרט בהמשך.

אנתוני דיוויס (basketball forever instagram)

ניו אורלינס

לצורך הניתוח המוקדם מדי שאני עושה אניח כי הבחירה הראשונה ביד ניו אורלינס תהיה זאיון וויאלמסון כאשר הבחירה הרביעית תהפוך להיות דיאנדרה האנטר אשר מדורג במקום הרביעי ברוב השערות המומחים.

אם כך לאחר הטרייד והדראפט הרוסטר של הפליקנס יראה פחות או יותר ככה:

זאיון וויאלמסון, כריסטיאן ווד, ג’הליל אוקאפור, ברנדון אינגראם, ג’וליוס רנדל (אופציית שחקן) צ’איק דיאלו (חופשי מוגבל), דיאנדרה האנטר, קנריץ’ וויליאמס, סולומון היל, סטנלי ג’ונסון (חופשי מוגבל) ג’רו הולידיי, ג’וש הארט, אטייון מור, איאן קלארק (שחקן חופשי), דאיריס ברטאן, טרבון בלויאט (חופשי מוגבל), לונזו בול, אלפריד פייטון (חופשי) ופרנק ג’קסון.

בהנחה ואף שחקן חופשי לא יישאר החמישייה הראשונה של הקבוצה צפויה להיראות פחות או יותר ככה: לונזו בול (1.98), דיאנדרה האנטר (2.01), זאיון וויליאמסון (2.01), ברנדון אינגראם (2.06) וכנראה ג’וליוס רנדל (2.06) אם ישאר ובקונסטלציות מסויימות כמובן גם , ג’רו הולידיי (1.93).

ההרכב הזה הוא הרכב אתלטי ביותר שמתאים מאוד להגנת החילופים שנהיית יותר ויותר פופלרית בליגה. מעבר לכך, כל השחקנים מככבים במשחק המעבר, מסוגלים לרוץ מהר את המגרש ולרוב זריזים בהרבה מהשחקנים האחרים בעמדותיהם, דבר שניתן לנצל כדי לרוץ ולעשות נקודות קלות.

מאידך, הרכב מהסוג הזה יתקשה מאוד בהתקפה עומדת מול קבוצה ממושמעת אשר חוזרת להגנה בזמן. מלבד דיאנדרה האנטר אף שחקן לא עבר את ה38% לשלוש בעונה שעברה כאשר גם דיאנדרה עשה את זה בקולג’ היכן שקשת השלוש קרובה יותר לסל. הקלע השני בטיבו הוא לונזו בול שקלע ב38% שנה שעברה כאשר רוב השלשות היו פנויות לחלוטין וכשהימרו על זריקתו. הישועה גם לא תגיע מג’רו הולידיי (35% קריירה) זאיון (34% מהשלוש במכללות) וג’וליוס רנדל (30% קריירה ו34% שנה שעברה) אשר לא יאפשרו שום ריווח כאשר גם אינגראם (33% מהשלוש) לא צפוי להיות מושיע. כל קבוצה תוכל פשוט לצופף את הצבע ולהמר על זריקות של שחקנים כמו רנדל או זאיון בול או הולידיי ולא לאפשר לשחקנים לבוא לידי ביטוי בצבע.

דווקא הצירוף של הארט שאולי נתפס כפוטנציאל פחות זוהר מהאחרים מתאים יותר למרקם קבוצתי ולמשחק מרווח כאשר הרבה מההצלחה של הקבוצה תהיה תלויה בכיצד הצעירים האלה יהפכו את הקליעה שלהם לשלוש ליציבה יותר וכמה הקבוצה תצליח לנצל את הפוטנציאל ההגנתי שלה כדי לרוץ ולא להיתקע במשחק עומד.

אם הייתי צריך להמר הייתי אומר שללא פריצה יוצאת דופן של בול או אינגראם או עונה רוקי ברמת לברון של זאיון הקבוצה לא תגיע בפלייאוף. מה שמשמח כמובן זה שהיא צעירה, יש לה המון בחירות ובשנים הקרובות היא יכולה להשביח את הצעירים, לאסוף נכסים ובלי לחץ.

השפעה על הליגה

קשה מאוד לבודד השפעה על הליגה. בסופו של דבר, המעבר של דיוויס הוא טרייד אחד בשרשרת של תנועות, לקבוצה אחת, כאשר הרבה מאוד שחקנים חופשיים עוד יכולים לשנות את מאזן הכוחות. לכן אנסה להסתכל על המעבר הזה לא מבחינת השפעה ישירה אלא על איך הוא מסמל חלק מההבניה התפיסתית של הקבוצות בליגה.

בתיאוריות של יחסים בינלאומיים ישנה תיאוריה הנקראת קונסטרוקטיביזם. התיאוריה אינה מסוגלת להסביר מדוע דבר קרה אך מתיימרת לומר שלכל החלטה יש מבנה חברתי מאחוריה אשר מאפשר אותה. הדוגמא הטובה ביותר היא כסף, המבנה החברתי, הערך שבני האדם מייחסים לחתיכת נייר, הוא שנותן לו את המשמעות שלו בעולם, לא ניתן להסביר למה אדם יעבוד 80 שעות בשבוע בשביל כמה חתיכות נייר ללא ההבנה של מה מסמל הנייר בשבילו וכיצד החברה תופסת אותו. במידה רבה, הבחירות של קבוצות מושפעות מהנורמות ומהתפיסות הקיימות באן בי איי. אנסה כעת לפרק את התפיסות האלו לשלוש מרכזיות אשר מכתיבות את התנהגות הקבוצות, בנייה מחדש, התחרות, ואול אין.

רוב הקבוצות מנסות לעשות אחד משלושת הדברים הבאים: להשיג נכסים ולבנות את הבסיס שלהן טוב ככל האפשר כדי שיוכלו בעתיד לכוון לפלייאוף ואולי אליפות. קבוצות אחרות בעיקר מעוניינות לנסות להגיע לפלייאוף ולתת לקהלן אווירה תחרותית וקבוצות אחרות נמצאות במצב של להמר על הכל כדי לזכות באליפות, הן מרגישות כי חלון ההזדמנויות נסגר ועליהן לממש אותן אם על ידי טריידים על בחירות עתידיות או סיפוק חוזים בעלות גבוהה.

הפליקנס היו בתקופה רבה תחת תפיסת התחרותיות, הם ניסו להגיע לפלייאוף ולהתחרות כדי לספק את הקהל, בשלבים מסוימים כמו הטרייד עם קאזינס הם אף הימרו בגדול, אולם לא בשביל אליפות אלא כדי להישאר תחרותיים ובעצם לשמר את הסטטוס קוו. ההחלטה של דיוויס לבקש טרייד באמצע עונה בעצם קטעה ברמה מסויימת את היכולת של הפליקנס לבחור את עתידם בעצמם. כשחושבים על הטרייד הזה אי אפשר להתנער מההרגשה שמי שקבעו אותו הן לא הקבוצות אלה השחקנים, או ביתר פירוט לברון ג’יימס ואנתוני דיוויס.

החתימה של דייויס עם קלאץ’ ספורט, אותה סוכנות אשר מייצגת את לברון ומנהל חברו הטוב הייתה איתות מאוד ברור לאן הרוח נושבת. הפליקנס, אשר היה יכולים לשדוד לא קצת כבר בתקופה ההיא מהלייקרס עוד לא השתחררו מהתפיסה בה היו, כזו של תחרותיות, הם עדיין לא השלימו עם הבנייה מחדש ולכן לא יכלו לנצל את חלון ההזדמנויות. מעבר לכך, התחושה שעלתה מהפרשה לכל אוהדי הפליקנס היא שהמצב אינו הוגן, לא רק שהוא מנוגד ישירות לחוקי האן בי איי האוסרים בקשה על ההעברה תחת חוזה אלא הוא יוצר מצב בו לחוזה אין משמעות כי הרי שחקנים מספיק נחשקים יכולים פשוט לבצע שביתה איטלקית ולדרוש העברה.

אם ניתן להגיד משהו על הטרייד הוא שהוא היווה ברמה מסויימת מסמר בארון הזה, הוא מבטא יותר מהכל את המגמה השולטת וזו שברורה לנו עכשיו כשיש שחקנים חופשיים בולטים בשוק. הקבוצות אינן שולטות יותר בגורל האן בי איי אלא השחקנים הגדולים, הם מדברים אחד עם השני, מתאמים אחד עם השני ולוקחים את גורלם בידם. הייתי מרחיק לכת ואומר שהפעולות של שחקנים כמו דיוויס, באטלר ואפילו קוואי במעברו מסן אנטוניו לראפטורס נותנות בסיס לבניית הבנה חברתית שבתורה מייצרת מציאות כזו ובכך נוצר מעגל של שבו מקרים כאלה יהפכו לשכיחים יותר ויותר.

האם זה טוב או רע? זו כבר שאלה אחרת.

תגובה