ג’וקוביץ’ לאן? מבט אל עתיד הטניס

נובאק ג’וקוביץ שלט ללא עוררין בעולם הטניס בשנים האחרונות, אך לאחרונה חלה ירידה משמעותית ביכולת של הסרבי המופלא. הפסדים מפתיעים בשלבים מוקדמים, פרישה מהירה מטורנירים ומעל הכל איבוד המקום הראשון בעולם הטניס. מה עובר עליך נולה?

שני תארי גראנד סלאם אסף נובאק ג’וקוביץ’ ב-2016, אבל הוא יזכור אותה בעיקר כשנת התפכחות, שנה שבה הרגל לחצה חזק על הברקס.

כשרוג’ר פדרר חגג בספטמבר 2008 בארה”ב את תואר הגראנד סלאם ה-12 שלו, הוא נראה בלתי מנוצח. שבירת השיא של פיט סמפראס (15) היתה עניין של זמן ונדמה היה שמספר המייג’ורס שלו יוכפל בקלות, גם אם יעבור לשחק עם מחבט טניס שולחן. פדרר אומנם אסף עוד שני תארי גרנד סלאם בשנה שלאחר מכן, כולל זכייה ראשונה ואחרונה ברולאן גארוס, אבל שם גם החלה להתערער השליטה האבסולוטית שלו בענף.

הגיע לשיא? (SantaBanta)

במקביל לתהליך הפיכתו של פדרר מאל לבן אנוש, וכשרפאל נדאל נאבק בפציעות ומפסיק בעצמו לזלול תארים, הגיע זמנו של נובאק ג’וקוביץ’ להפוך לשליט יחיד. הוא פיתח אופי בלתי שביר, פירק יריבים במלחמות התשה וחבטות עמוקות והתארים התחילו לזרום ובקלות.

רולאן גארוס 2016 היווה את קו פרשת המים. נולה הגשים חלום והניף לראשונה את הגביע בפריז, כשהוא סוגר ארבעה תארי גראנד סלאם רצופים וסופר – בדיוק כמו פדרר של 2008 – את מספר 12 בקריירה. ואז, בדיוק כמו פדרר, גם ג’וקוביץ’ חווה מעצור.

אז מה גורם לשחקן דומיננטי כל כך לדעוך ברגע? איך תקופה כל כך מפוארת, שהצמיחה ספקולציות על שבירה זריזה של השיא של פדרר – אולי כבר ב-2017 – הפכה לקרב על המקום הראשון בעולם מול מארי, שחקן שעד לא מזמן היה מבסוט מהמקום השני?

עד כמה שקשה להאמין, גם שחקן שהביא את היכולת המנטלית לדרגת אמנות, יכול לאבד יום אחד את הדרייב. ג’וקוביץ’ הוא שחקן שחי בשביל הרגעים הגדולים, בשביל הנקודות המתישות שייכנסו לפנתאון ולתקציר בכל מהדורת חדשות בעולם, בשביל החבטות שיטפחו את הדמות ההרואית שהוא כל כך אוהב לתחזק.

יניף עוד תארים בעתיד? (Tennis Canada)

פתאום כשהיריב הוא כבר לא פדרר, כשהקרב בחצי הגמר לא מוגדר כקלסיקה וכשיחסי הכוחות נוטים בבירור לטובתו, הרבה יותר קשה להניע. אם מדובר בסיבוב מוקדם הסטרטר של ג’וקוביץ’ עוד יותר תקוע. הראש חושב על שלבי ההכרעה, הלב רוצה לדפוק חזק יותר והראש לא מתפקד לפתע באותה רמה.

“כשהגעתי לווימבלדון, ידעתי שלא יהיה לי קל למצוא מוטיבציה”, אמר ג’וקוביץ’ רגע אחרי המפלה על הדשא. כשסיים בלי הגביע בגמר בניו יורק הוא כבר דיבר על עייפות אמיתית ובעיה בפוקוס: “אני מחכה למצוא שוב את הרעננות והשקט הנפשי שלי. אני רוצה שוב ליהנות על המגרש. איפשהו בדרך איבדתי את זה”.

חייב את הדרייב שיניע אותו (Forbes)

בוריס בקר, מי שאחראי להפיכתו של ג’וקוביץ’ למכונה, יודע גם להסביר למה היא מתחילה לחרוק דווקא כשהיא בשיאה. “אפשר להבין כל ספורטאי, שאחרי שהוא זוכה בהכל הוא פשוט מתעייף מאיזושהי סיבה”, אמר שחקן העבר הגרמני ומאמנו של הסרבי בשלוש השנים האחרונות. וכשבקר מדבר על עייפות, הוא לא מתכוון לשרירים תפוסים ולכושר גופני: “אחרי הרולאן גארוס נראה היה שנובאק מחפש עניין בדברים אחרים, ורוצה לבלות יותר עם המשפחה. אנשים שוכחים שהדרך היחידה להצליח במקצוע הזה הוא להיות אנוכי. אחרי כמה שנים כאלה העולם שלך הופך להיות מקום בודד מאוד”.

וג’וקוביץ’ באמת הרגיש בודד, לא רק בנסיעות האינסופיות בסבב, אלא גם בצמרת. בלי הנשיפה בעורף מצד פדרר ונדאל, לך תמצא אתגר מול ה”נישיקורים” וה”ברדיכים” של הסבב, “היה לו קשה בלי נדאל ופדרר”, חשף בקר, “מארי תמיד היה החוליה הרביעית בחבורה הזאת, אז למעשה לג’וקוביץ’ כבר לא היו יריבים. הוא כבר היה רגיל לשחק מול פדרר ונדאל, לכן השינוי שנדרש ממנו היה כל כך גדול”.

פדרר הוא האבטיפוס של כוכב-העל שנדרש לטפס לבד. גם הוא התמודד לא מעט עם יריבים שלא מתקרבים לרמתו, גם הוא העדיף לפרוח בסביבה מאתגרת, כשרפאל נדאל נוגס לו בהגמוניה וג’וקוביץ’ מתחיל לעקוף בסיבוב. גם הוא מדי פעם נזקק לחיפוש מחדש של הדרייב שכל כך אפיין אותו.

“אני חושב שאם נדאל וג’וקוביץ’ לא היו בסביבה, היתה לי פחות מוטיבציה לאורך הקריירה”, אמר הטניסאי המעוטר בהיסטוריה, “אני לא יודע להסביר למה, אבל אני בטוח שהייתי זוכה באותו מספר סלאמים”. ספורטאים גדולים כמו פדרר וג’וקוביץ’ צריכים סיבה לקום בבוקר, ולאחרונה נולה פשוט רוצה להמשיך לישון. למרבה האירוניה, דווקא באותה “הירדמות” ספורטיבית, החל פדרר לחזור להיות רעב ובגיל 35 דווקא הוא קורא שוב תיגר על הגמוניית הטניס שג’וקוביץ’ טרח 8 שנים לטפח.

השיא שלו בינתיים בטוח. פדרר (Sporting News)

מוטיבציה היא שם המשחק, והיא דו סטרית. כשאתה הטוב בעולם, אתה האיש שכולם משתוקקים לנצח, לעשות על הגב שלך את הכותרת הסנסציונית של היום. כשאתה טוב מכולם, כל טעות גוררת הד ארוך, כל הפסד מקבל חצי שעה של דיון ביורוספורט. וכשמצופה ממך לסיים כל טורניר בהנפה, הלחץ מתחיל לשחק תפקיד מרכזי יותר.

פטריק מורטוגלו, מאמנה של סרינה וויליאמס ניסה להסביר: “הלחץ על שחקנים כאלה הוא כבד בצורה שלא תיאמן כשמשהו משתבש; המשחק לא זורם, אתה נהיה תשוש ועבור היריב שלך זה משחק חייו. ואז מגיעה הפאניקה והמחשבות על הפסד. אלו תחושות כואבות בשביל שחקנים כאלה, כי הם לא רגילים לזה, וגם כי מצופה מהם להיות מושלמים כל הזמן”.

2016 הייתה השנה שבה ג’וקוביץ’ הרגיש כמו פדרר ב-2009, לטוב ולרע. בדומיננטיות ובבדידות בפסגה, בתארים שזרמו ובתהודה שייצרו הכישלונות בהמשך הדרך. 2017 היא ההזדמנות של ג’וקוביץ’ לנער את העייפות, כי כשהיא תיגמר, יסתיימו גם שנות ה-20 של נולה וזכיות בגראנד סלאם בגיל 30 זה לא משהו שקורה כל יום בטניס.

לבקר היה ברור איזה ג’וקוביץ’ נראה מינואר הקרוב: “כל מה שקרה בחצי השנה האחרונה רק ייתן לנובאק מוטיבציה. בסוף יתברר שכל זה היה טוב בשבילו. מארי צריך להיזהר, לשחק כשאין לך מה להפסיד זה קל, ובשנה הבאה כבר יהיה לו מה להפסיד”. בינתיים הנבואה שלו לא מגשימה את עצמה.

עדיין מאמין בתלמידו. בוריס בקר (Champions Speakers)

בגיל 29, כשהוא רחוק 6 תארי גראנד סלאם מהשוואת שיאו של הפנומן השווייצרי, לא בטוח שג’וקוביץ’ חושב איך לקחת מפדרר את השיא (בשלב הזה ובכושר בו נמצא השווייצרי, לא בטוח שזו מטרה ריאלית). הוא יסתפק ביכולת שלו לחפור עמוק כדי למצוא כוחות ולהמשיך ליהנות מטניס.

הסרבי סיפק התבטאות מפתיעה בריאיון לתחנת טלוויזיה מקומית: “אני לא יכול לחלק את עצמי לשניים, שחקן טניס מקצועני, ומצד שני אבא, בעל, אח, חבר. כל הדברים האלה יחד עושים אותי בנאדם אחד, שלם. הטניס ירד מראש סדר העדיפויות שלי מהרגע שסטפן נולד. המצב שלי השתנה לגמרי, יש לי ילד, אישה, משפחה. אני מרגיש בר מזל להיות אבא”, אמר ג’וקוביץ’.

“אני לא רואה את סוף הקריירה על אף שאני אוטוטו בן 30. אני עדיין משחק טניס עם אותה תשוקה ואהבה כמו ברגע הראשון שהחזקתי מחבט. הטניס מעניק לי זיכרונות ורגשות נפלאים, ואני אמשיך לשחק במטרה לחזור למקום הראשון בעולם. אני מאוד רוצה לחזור למקום הזה, אבל זו לא העדיפות העליונה שלי”, הוסיף.

אז ההפסדים האחרונים ממשיכים את הקו של הסרבי ומחזקים את האמירות האחרונות שלו. האם אנחנו עדים למהפך חדש בעולם הטניס? את התשובות אנו עשויים לקבל ביריבות מן העבר, דווקא מול דמות האב, או אם תרצו, האח הגדול משווייץ של הפנומן הסרבי בשלבים הגבוהים של איזה טורניר בלתי נשכח. אולי אפילו בגמר גראנד סלאם. האם יש משהו טוב יותר לחכות לו? מארי, נדאל וכמה אחרים יחכו לראות את התשובה מקרוב בשנה שהולכת להיות אחת המרתקות שנראו בסבב הגברים.

תגובה