Warning: call_user_func_array() expects parameter 1 to be a valid callback, function 'alchemists_instafeed_widget_load' not found or invalid function name in /home/jsportco/public_html/wp-includes/class-wp-hook.php on line 287

אליפות אוסטרליה הפתוחה 2017-הרגעים הגדולים חלק ב’

נובאק ג’וקוביץ’ ואנדי מארי הודחו מאליפות אוסטרלה כי הם משחקים טניס הגנתי מדי ואפור, ואמנם נדאל הגיע לגמר עם אותו הסגנון, אבל הוא הפסיד לאחד שמייצג את ההפך הגמור. הזוכה בקטגוריית הגברים רוג’ר פדרר זכה בכל 18 הגראנד סלאמים שלו בזכות המשחק המהיר וההתקפי שלו, וכך גם סרינה, שלמשחק הפיזי שלה עדיין לא מצאו אנטידוז. בנוסף, היללנו את ישי עוליאל ועל הגעתו לגמר הטורניר, אך האם סגנון המשחק שלו יספיק לו בבוגרים? ומי אתם קוקו וונדוויי וגרגור דימיטרוב? וכשפורום הטניס העולמי פיתח דעות שסוג המשחק ההגנתי והפיזי החדש שמושרש באלפי שחקנים צעירים הוא הדבר הבא, השחקנים הותיקים מוכיחים שזה לעולם לא יקרה. דוד בלאייב עם הסיכום והמסקנות מאליפות אוסטרליה.

על פדרר, נדאל וישי עוליאל – הטניס משתפר, או מתאפר?

רוג’ר פדרר הוא שחקן שאף אחד (אפילו הוא עצמו) לא חשב שיגיע לגמר ואף יזכה באליפות הגראנד סלאם ה-18 שלו כבר באליפות אוסטרליה, הטורניר הראשון שלו מאז חזר מהפציעות שהכניעו אותו במשך חצי שנה. אמנם בתחילת התחרות השוייצרי לא ציפה שהוא ישיג את ההישג הזה, אבל ככל שהאליפות התקדמה והוא פגש מדורגים שטובים ממנו על הנייר, הוא הבין שיש רק שחקן אחד בסבב שיכול להתמודד איתו, וזהו השור ממאיורקה. למרות שציינתי לפני מספר משפטים שהגנה לא עובדת בטניס, הספרדי עושה את זה הכי טוב מכולם, ולמרות זאת, זה לא הספיק לו אתמול. זה עבד לו על מגרשי החימר האיטיים, וגם בזמנים שבהם נדאל היה יותר יריב פסיכולוגי מאשר טכני לשחקן הטוב בהיסטוריה, אלא שהיום, לאחר יריבות ארוכת שנים, פדרר הצליח למצוא את הנוסחה כיצד לנצח את נדאל. בגמר מולו הוא שיחק אגרסיבי מתמיד, וזה עבד לו.

רנסאנס? פדרר עם תואר מס׳ 18 בספירת הגראנד סלאמים (ATP)
רנסאנס? פדרר עם תואר מס׳ 18 בספירת הגראנד סלאמים (ATP)

למה רק נדאל מסוגל לעמוד מולו? מסיבה אחת פשוטה, הטניס מתאפר. לא מהמילה איפור, אלא מהמילה אפור. הוא ניהיה משעמם והגנתי. אקח לדוגמה את ישי עוליאל, התקווה הישראלית הגדולה לעתיד של הטניס הלאומי. הוא שחקן שנחשב מושלם מבחינה פיזית, וכמי שגדל על מגרשי החימר בספרד, הוא שחקן שאוהב להגן הרבה, וראינו זאת גם במשחק הגמר שלו באליפות אוסטרליה לנוער. מאותה סיבה שנדאל הפסיד לפדרר, כי למרות שסטטיסטית היה הפייבוריט במפגש בינו לבין פירוש ההונגרי, הוא הפסיד כי משחק ההגנה שלו לא עמד ביכולת ההתקפית הנהדרת של יריבו. פירוש הוא ילד שגדל על העקרונות הישנים והטובים של הטניס, שבהם שחקן תוקף לא משנה מה. וזה עבד לו. אפילו שהוא הרבה להחטיא כדורים (גם פדרר ביצע 57 שגיאות בלתי מחויבות בגמר נגד נדאל וניצח), הוא שלט במשחק עם חבטת הכף-יד האימתנית שלו, והריץ בעזרתה את עוליאל חסר האונים. אלא אם כן הישראלי הצעיר ילמד לשלב את משחק ההגנה הטוב (לגיל שלו) שלו עם משחק התקפה משובח (מה שנראה רחוק מלהתקיים), הוא לא יצליח בבוגרים.

 

האחיות וויליאמס – הגדולות מכולן

מאותה הסיבה גם סרינה ממשיכה לשלוט בסבב. היא חובטת חבטות עוצמתיות שמרבות ללכת החוצה או לרשת, אבל למרות זאת היא מנצחת משחקים וגראנד סלאמים (23 כאלו כבר יש לה, לתשומת לבך מרגרט), אמנם כבר לא כל כך בקלות כמו פעם, בכל זאת הגיל משפיע, אבל היא עדיין עושה זאת בדומיננטיות מכובדת. הרי היא לא הפסידה אף מערכה לאורך כל הטורניר (מאזן מדהים של 16-0 במערכות), גם לא מול שחקניות נהדרות כמו קונטה ובמיוחד אחותה הגדולה ונוס. זאת כי היא משחקת טניס אגרסיבי, וזה עובד לה. היא מסיימת את הנקודות כמה שיותר מוקדם, גם כדי לא להתעייף, וגם כי אף שחקנית בעולם לא מצליחה לעמוד בקצב שלה.

הכל נשאר במשפחה, האליות וויליאמס (WTA)
הכל נשאר במשפחה, האליות וויליאמס (WTA)

לעומת זאת, אחותה ונוס, שפעם הייתה ביריבות מתמשכת עם סרינה על המקום הראשון בעולם, עברה השנה דרך שאף אחד לא האמין שתצליח לעבור. היא גברה על פבלוצ’נקובה וקוקו וונדוויי, ועד חצי הגמר נגד האמריקאית הצעירה, היא לא הפסידה אף מערכה. קצב המשחק המהיר שלה והכוח שנשאר לה ברגליים לאורך כל הטורניר הוא זה שהפגיש אותה בגמר בדרבי הטניס הגדול בהיסטוריה. מדהים לראות איך בגיל 36 היא נעה יותר טוב מ-99% מהשחקניות בסבב העולמי, ואיך עם כל הפציעות והקשיים שהיא עברה בחייה, היא עדיין עומדת על הרגליים, ועוד איך. אולי זה היה הגמר האחרון שלה אי פעם, אך את חותמה היא השאירה השנה. הלוואי שונוס תוכל למשוך את יכולתה גם לווימבלדון הבא (כי ברולאן גארוס אין לה הרבה סיכוי) וכמובן לאליפות ארה”ב הפתוחה, המגרש “הביתי” שלה, כי בלעדיה הספורט הלבן מרגיש מעט אפור. בלי ההומור שלה והאישיות הנהדרת, זה פשוט לא אותו הדבר.

גרגור דימיטרוב וקוקו וונדוויי – הצלחה חד פעמית או הצהרת כוונות?

ומה אם גרגור דימיטרוב? האיש שכונה “פדרר הקטן” הגיע באליפות הזו לחצי הגמר הגראנד סלאם הראשון בקריירה שלו, והוא נתן את משחק חייו נגד נדאל, שאם היו מחליפים את פניו של הבולגרי באלו של פדרר, לא היינו שמים לב להבדלים. הוא שיחק טניס התקפי מרהיב, איפה הוא היה כל הזמן הזה? הוא בסך הכל בן 25, ולצערו, בעת שבה פדרר ונדאל שולטים (וימשיכו לשלוט) בטניס, הוא לא היה יציב כי כמו כל השאר בסבב, שחשבו שהמשחק הופך להגנתי יותר, ולכן הוא ניסה להתאים את עצמו למשחק ההגנתי ומעולם לא הצליח. אלא שבחצי הגמר נגד נדאל הוא ידע שאין לא מה להפסיד, הוא הציג את הטניס האמיתי שלו וחשף חיה רעה. לא אתפלא אם הוא יזכה באיזה גראנד סלאם בעתיד הרחוק, אם הוא ימשיך לשחק ככה. שווה לעקוב אחריו.

האם שמתם לב שהיו שלוש אמריקאיות בחצי גמר הנשים? חוץ מהאחיות וויליאמס, שנתנו לנו גמר מהסרטים, ונוס נאלצה להתמודד ב-3 מערכות מייגעות מול שחקנית בת 25 “בלבד”, קוקו וונדוויי המוכשרת. האמריקאית שהדיחה את מובילת הדירוג העולמי לשעבר, אנג’ליק קרבר, התקדמה למקום ה-20 בעולם (מהמקום ה-35 בו התחילה את הטורניר), וכפי שצוין קודם, המשחק האגרסיבי שלה (שמזכיר את סגנון המשחק של פדרר) עלול ויכול להביא אותה לגדולות שאולי אף אחד לא חשב שהיא מסוגלת אליהם. מאמנה, קרייג קארדון, אהב לעבוד בקריירת האימון שלו עם שחקניות חזקות, שמשחקות טניס התקפי, לדוגמת נברטילובה האגדית, עימה זכה בשתי אליפויות ווימבלדון. אולי כעת נבחרת הפדרציה האמריקאית תוכל לחזור לדרג הגבוה ביותר, בו לא השתתפה מאז 2014, ואולי בעתיד, וונדוויי תוכל להמשיך את המורשת האמריקאית המדהימה שהותירו האחיות וויליאמס ולזכות גם היא בעצמה בכמה גראנד סלאמים.

ג’וקוביץ, מארי ואנג’ליק קרבר – גמרו את הסוס?

אז רגע, איך ג’וקוביץ’ מדורגים במקומות 1 ו-2 אם הם משחקים טניס שלא עובד? שלוש סיבות עיקריות לכך. הראשונה והמרכזית שבהן היא שפדרר ונדאל היו פצועים. אין אף שחקן חוץ מהם עצמם שיכול לגבור עליהם כששניהם נמצאים בכושר משחק טוב. אפילו עכשיו, כשהשוייצרי כבר בן 35, אף משחק קו אחורי משובח לא מסוגל לעמוד בהגשות, בחבטת גב-היד ובוולי שלו, שבעזרתם הוא ריחף מעל כולם וימשיך כך עד קץ סוף הימים. הסיבה השנייה למיקום של הג’וקר הסרבי והסר הבריטי בראש טבלת הדירוג היא כי הם משחקים טניס איטי. לפני רגע אמרתי שזה לא עובד, אז עכשיו אני מתחרט? ממש לא. פשוט שהשניים מרבים להשיג להשיג נקודות במגרשי החימר המשעמים ובכל המשטחים האיטיים שיש בעולם. לדוגמה, בווימבלדון שכולם אוהבים, מגרש הדשא הקלאסי מספק את הטניס המהיר ביותר בעולם, ולכן פדרר זכה באליפות זו כבר 7 פעמים, כמו כן גם 5 פעמים על המשטח המהיר של באוסטרליה. הסיבה השלישית והאחרונה ל-“שליטה” של הנובאק והאנדי בסבב היא שהקיסר השוייצרי והשור הספרדי לא נמצאים בכושר פיזי מספיק טוב כדי להתמודד עמם. הנה, הם רק חזרו מפציעותיהם וכבר הזכירו לכולם שהם הכי טובים בהיסטוריית הספורט הלבן.

ארז מוקדם מדי, מארי (ATP)
ארז מוקדם מדי, מארי (ATP)

מה נגיד על הגברת הגרמניה, שלא מזמן עוד הייתה בראש טבלת הדירוג העולמי? אנג’ליק קרבר נתנה טורניר מאוד מאכזב מבחינתה, זאת כשהיא נחתה במלבורן כדי להגן על התואר שזכתה בו בשנה שעברה. ניתן היה להבחין בכושר הרע שאיתו היא התחילה את הטורניר, שכבר בשני הסיבובים הראשונים היא נמשכה ל-3 מערכות נגד לסיה צורנקו (54 בעולם) ו-קארינה וויטהופט (77 בעולם). היא אמנם הצליחה לעבור את הסיבוב השלישי בקלות יתרה, אבל בשלב 16 האחרונות, הרמה התגברה והיא נכנעה בתוצאה המשפילה 6:3, 6:2 לקוקו וונדוויי. כמו השניים בפסקה מעל, גם אנג’ליק קרבר עלתה לשלטון הטניס בעת שבה אין תחרות. מלבד לגיחה קצרה של גאברין מוגורוזה ברולאן גארוס, אף שחקנית לא באמת היוותה תחרות לסרינה האימתנית, שגם ככה נמצאת מעבר לשיאה. השנה, כששחקניות כמו וונדוויי וקונטה מצהירות כוונות שהן כאן, ואפילו לוצ’יץ’-בארוני בת ה-34, שכנראה אף אחד לא הכיר לפני האליפות, העלתה קצת את הרמה והראתה לגברת קרבר שכדי להיות בטופ גם היא צריכה לעשות את קפיצת המדרגה. האם היא תצליח לעשות אותה, לא כל כך בטוח, אבל לא נקטול את מובילת הדירוג העולמי לשעבר. כמו שאף אחד לא האמין שהיא תזכה באליפות אוסטרליה ובאליפות ארה”ב (בשנת 2016), והיא בכל זאת עשתה זאת, נשמור על ראש פתוח ואמונה שתתחזק התחרות נגד סרינה.

התקפה גוברת על הגנה, כך זה היה תמיד

פעם, הכדורסל (ובמיוחד ה-NBA) היה משחק שבו קבוצות היו קולעות כ-90 נק’ בניצחונות וסגנון המשחק היה מאוד פיזי, כששחקנים נהגו להיכנס לצבע ולקלוע משם. היום, סטף קרי הוא כנראה השחקן הנערץ ביותר בליגה הטובה בעולם, זאת בגלל היכולת המטורפת שלו מחוץ לקשת. הספורט עם הכדור הכתום השתנה ב-180 מעלות מאז ימי הזהב שלו, כשג’ורדן שלט ללא עוררין וכשמג’יק ג’ונסון עשה ככל העולה על רוחו, אבל הטניס לעולם לא ישתנה. יכולים לבוא האנשים המתחכמים שינסו לשכנע אתכם אחרת, אבל לאורך כל השנים הספורט המלכותי הוכח כאחד שבו שחקני התקפה יגברו על שחקני ההגנה. לומר את האמת, ככה זה בכל ספורט. אם ניקח מכל ענף את שחקן ההתקפה הטוב ביותר לצד שחקן ההגנה הטוב ביותר, אין ספק שההתקפה תנצח, כי מי יכול לשמור על ג’ורדן? מי יכול לתת קונטרה מול פדרר? מי יכול להגן נגד הדריבל של מסי בימיו הגדולים? תשאלו את בואטנג, כי אף אחד לא יכול. המסר שלי הוא שטניס היה תמיד משחק של התקפה, ובגלל זה הוא משך אליו מיליוני צופים. גם אם הוא ישתנה, מה שלעולם לא יקרה, הקהל פשוט יאבד עניין. ובואו לסיכום נודה באמת – המשחק בין ג’וקוביץ’ למארי (שחקני הגנה מובהקים) בגמר המאסטרס – היה משעמם.

השאר תגובה