מי שהפך לבחור המוצלח יותר מהצמד של אדג’ וכריסטיאן. אמרו עליו שהוא לא יצליח, אמרו עליו שכריסטיאן מוכשר יותר (וצדקו) ואמרו שהוא לא מתאבק שיצליח להתקדם. הוא הוכיח לכולם שהם טועים, הפך לאלוף העולם במשקל כבד הכי מוצלח בהיסטוריה של החברה הזאת ועד היום שחושבים על המתאבקים הגדולים בכל הזמנים, אי אפשר שלא להכניס את אדג’ לשם. סיפור אנדרדוג נפלא, אך לא הגדול ביותר
אלו דברים אשר נאמרו על ידי בכתבה שביצעתי לפני חצי שנה, בנושא אלופי הגרנד סלאם הגדולים בתולדות ה-WWE. את כריסטיאן קייג', אחד מהמתאבקים האיכותיים והאהובים שידע העסק הזה בכל שנות קיומו, דירגתי במקום התשיעי, מקום גבוה ברשימה אשר בעזרתו הוא עבר רבים טובים ומצוינים. חלק מהם אפילו טובים ממנו לדעתם של אנשים מסוימים. במקום השביעי? דירגתי את אדג'.
אני קורא את מה שכתבתי כאן, ואני תוהה לעצמי – אם כריסטיאן מוכשר יותר מהאדם שהפך לחבר הנפש שלו עד היום, למה שאדרג אותו מתחתיו ברשימה? מה הופך את המתאבק האיכותי יותר לנחות? ובכן, זה כל מהות העסק הזה, העסק הקר, הפוגעני, התובעני, שעלייך להיות עשוי בו מחומר אחר על מנת לנשום אוויר פסגות, אפילו לזמן קצר. כריסטיאן עשה את זה – רק שאדג' עשה את זה טוב יותר, והפך לאגדה של ממש. אבל היי – איך אפשר לשכוח שמראשית דרכם הם היו בלתי ניתנים להפרדה?
ברגע שאני אומר מראשים דרכם, אני באמת מתכוון לזה. הרבה לפני שביצעו את ההשתפשפות הראשונה שלהם בעסק ההיאבקות הבידורית. מגיל קטן מאוד, השניים האלה הפכו לחברים הכי טובים, והגיעו יחד הכי רחוק שאפשר. את הבכורה שלהם ב-WWE ביצעו השניים ב-27.9.1998, והשתלבו בקבוצת ה-Brood, סטייבל של ערפדים אשר הטילו אימה על התכניות השבועיות. לאחר שנה וחצי סיימו השניים תהליך בו עברו בהדרגה מהגותיים הערפדיים אל שני עבריינים אשר עושים כרצונם.
הדמויות החדשות של אדג' וכריסטיאן זכו לפופולריות עצומה, מעין כוכבי רוק בדיונים אשר הטילו אימה על כל אחד אשר ינסה להטיל בהם ספק. לפני שנפרדו כל אחד לקריירת היחיד שלו, אדג' וכריסטיאן היו אחראיים על כמה מקרבות הזוגות הטובים בהיסטוריה, שבראשותם הקלאסיקה של רסלמניה 17, קרב ה-TLC האייקוני אשר סימן את כל המעורבים בו (ההארדי בויז והדאדלי בויז) כאגדות במחלקת הזוגות של הארגון.
הישארו מעודכנים
כריסטיאן המשיך לבדו אל תוך מספר יריבויות מעניינות (שבראשותן מול כריס ג'ריקו), עד שעזב את ה-WWE והמשיך לריצה קטנה ב-TNA עד שנת 2009. לאחר שחזר, כריסטיאן קיבל את דמות הפנים של הבראנד השלישי של הארגון, ה-ECW. הוא החזיק ברצף ניצחונות מרשים עד שעבר אל סמאקדאון בחזרה, ועדיין לא הצליח לגעת באליפות ראשית כפי שהספיק לעשות חברו הטוב, אדג', שהפך לסמל היסטורי בארגון האהוב כל כך על השניים האלו.
בשנת 2011, הגיעה נקודת המפנה. אדג' פרש מהיאבקות באופן פתאומי בשל בעיות צוואר מסכנות חיים, והשאיר את אליפות העולם במשקל כבד פנויה. האליפות שאדג' הפך כל כך מזוהה איתה, שיאן כל הזמנים עם שבע כהונות, כל אחד איכותית יותר מהשנייה. המחליף הטבעי לאדג' היה אלברטו דל ריו, מתאבק מקסיקני צעיר ושנוא אשר וינס מקמהן שאף לקדם. ובכל זאת, החל לחץ של הקהל. זה היה הרגע הכי טוב לתת לכריסטיאן את מה שמגיע לו – ריצה אחת ראויה בתור אלוף ראשי.
וזה קרה.
אדג' הגיע בעיצומו של קרב הסולם על האליפות הפנויה בין דל ריו ולכריסטיאן, התערב, וסייע לחבר האמת שלו לזכות באליפות שכל כך מגיעה לו. אדג' דמע במהלך הרגע שהפך לאהוב ואייקוני, וכך באפריל 2011, לראשונה בקריירה, כריסטיאן נשם אוויר פסגות, היה על גג העולם. ופתאום, הכל השתנה בפתאומיות פעם נוספת. הבאז סביב אדג' דהה, וצץ מתוכו רנדי אורטון, רעב ונחוש מאי פעם לשוב לפסגת ה-WWE.
הרעיון היה פשוט – כריסטיאן הפסיד את האליפות לאורטון בצורה לא הוגנת, וסערת הרגשות הובילה להיל טרן שנתן לו את ההזדמנות לשחק את הנבל לראשונה מאז 2005. זה עבד לא רע בשל כישוריהם המדהימים של כריסטיאן ואורטון, אך הקהל לא הגיב לכך טוב מכיוון שזה לא היה הכריסטיאן שהם שאפו לראות ולקבל. אורטון ניצח את כריסטיאן בקיץ, ולאט לאט נעלם המתאבק האהוב מהמסך שלנו אחת ולתמיד.
נכון, המורשת של כריסטיאן היא בעיקר מתאבק איכותי, אהוב ומסור שאהב את המקצוע, אך תמיד היה מישהו שלקח לו את אור הזרקורים, במיוחד החבר הכי טוב שלו. והוא שם את הכל בצד, היה פרפורמר בחסד עליון והתמקד במשימה הפשוטה שעליו לבצע ובשמירה על החלום שהצליח להגשים – להתאבק בליגה של הגדולים, ולשמח ולבדר את כולנו.
