הוויקינגים מגיעים לרוסיה

בתיאוריה מדינה עם קצת למעלה מ300,000 איש לא אמורה להגיע למעמד הזה. במדינה שיש בה רק שלושה חודשים בהם יש שמש, השחקנים אמורים להתמודד עם הניסיון לשמור על שגרת אימונים סבירה, ולא על עליית שלב בטורניר היוקרתי ביותר בעולם, המונדיאל. נדמה שאיסלנד מצפצפת על חוקי ההיגיון ועולה הכי גבוה שרק אפשר עם העפלה ראשונה ליורו ב2016, ואף העפלה לרבע הגמר לאחר ניצחון אדיר על נבחרת אנגליה. איסלנד, לא הסתפקה ביורו, והצליחה להעפיל לראשונה למונדיאל, כשאוהדים רבים בעולם מקווים לראות אותה חוגגת שוב בעזרת "חגיגת הוויקינגים" הנפלאה שלהם.

בזמן שבישראל, "עתירת המשאבים" בהשוואה לאיסלנדים, מתפללים לראות טורניר בין לאומי בלייב מאז שנות ה-70, איסלנד מצליחה לעשות את הלא יאומן ולפרוח. הסיבה לכך טמונה בשני מרכיבים עיקריים: צעדים מערכתיים שנעשים באיסלנד והאופי הקשוח וחסר הפשרות של תושבי האי שעוזר להם להוציא לימונדה מכל לימון שנקרה בדרכם. מאמן הנבחרת, היימיר הלגרימסון, (אשר משמש כרופא שיניים בהשכלתו) הסביר כי התהליך החל הרבה לפני ההצלחות האחרונות, ע"י השקעה במאמנים בדגש על הגילאים הצעירים, כך שכיום אחד מכל 825 אנשים במדינה בעל תעודת מאמן מאופ"א, ע"י בניית תשתיות כדורגל מיוחדות, כולל מגרשי דשא סגורים ומגרשי כדורגל בסמוך לבתי הספר השונים, ובעיקר ייצוא כישרונות להשתפשף במוסדות הכדורגל של אירופה, כש8 שחקנים בנבחרת איסלנד עד גיל 21 משחקים באירופה, 9 בנבחרת עד גיל 19, כשגם הנבחרת הבוגרת עברה מהעידן בו איידור גודיונסון האגדי היה עלה התאנה היחיד שהתחנך בשדות זרים בשעתו, לעידן בו גילפי סיגורדסון, גודמונדסון והלפראוסון התחנכו בבריטניה, כשבנוסף אליהם שחקנים רבים עברו בהולנד, בלגיה ואפילו איטליה. היציאה החוצה של הכישרונות הגדולים עוזרת לקחת את הכישרון הגלום באומה האיסלנדית ולפתח אותו לשלב הבא , לאחר שקיבלו יסודות כדורגל ראויים במולדתם. בנוסף השחקנים שנשארים באיסלנד משחקים כולם באותה מסגרת לפי מסגרת גיל ולא לפי רמת משחק, כך האיסלנדיים מוודאים שאף כישרון פוטנציאלי לא יעלם בדרך, בדומה לאלפרד פינבוגאסון שבצעירותו לא נחשב לכוכב גדול, ואף החל את דרכו המקצוענית בליגה השלישית במדינה, כיום קורע רשתות בבונדסליגה ובנבחרת (כשהגול הראשון שלו במדים הלאומיים נכבש נגד לא אחרת מנבחרת ישראל)

הניוזלטר של פעם בשבוע במייל

קראתי ואני מאשר/ת את תנאי השימוש

Leave this field empty if you're human:

על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

אבל מעבר לתנאי הפתיחה הנהדרים והעובדה שכל ילד שמעוניין לשחק כדורגל יכול למצוא מתקנים ברמה גבוהה, או צוות מקצועי איכותי, האופי הלוחמני של האיסלנדיים הופך אותם לאומה אובר אצ'יברית. שחקני הנבחרת מספרים על הימים בהם שיחקו חצץ, על ימים שבהם יכלו להתאמן במשך שלושה חודשים בלבד ולכן היו חייבים לעבוד כמו משוגעים רק כדי להגיע לרמה של שאר מדינות אירופה, איך הם עברו לאירופה ללא אף אחד במרדף אחר החלום, ועל החיבור המיוחד עם הקהל, אשר מחבק אותם בכל עת ומרגיש כאילו כל האומה מאוחדת למען אותה מטרה. האופי חסר הפשרות של איסלנד גרם לכך שכל הישג הוביל ליעד הבא, כאשר האיסלנדיים תמיד מביטים קדימה, ולא מסתפקים במה שנעשה. ההגעה לפלייאוף במקודמות מונדיאל 2014 רק הגביר את הרעב באומה הקטנה והוביל להעפלה ראשונה ליורו, המדינה הקטנה ביותר שהעפילה לטורניר בסדר גודל כזה. במקום עוד "הופעה מכובדת" והדחה מוקדמת, הנבחרת עשתה את הבלתי אפשרי והעפילה עד רבע הגמר, שרק הגבירה את הרעב והובילה לעלייה ראשונה ומרגשת למונדיאל הנוכחי, בבית לא פשוט כלל. כל זה מנבחרת בה השוער הראשון מחלטר גם כמפיק סרטים, ואף הפיק את הקליפ לאחד משירי האירוויזיון במדינה.

אז נכון, סגנון המשחק האיסלנדי לא ממש שווה את העין, הנבחרת מחזיקה מעט בכדור, בטח בהתאם לכדורגל המודרני של ימינו, בועטת מעט (איימו על השער ביורו 22 פעמים בלבד, בעוד האנגלים שהודחו על ידם איימו על השער 63 פעמים במשחק פחות), ולרוב הם אפילו לא מצליחים לנהל משחק מסירות מסודר, ובכל זאת, הקסם של האומה האיסלנדית שובה. למעלה מ20% מהמדינה מנסה להשיג כרטיסים למשחקי הנבחרת, להריע לחבריהם ולחגוג כל הדרך להפתעה הבאה. הנבחרת שלא יודעת שובע תקווה להתקדם צעד צעד, בתקווה להפתיע את העולם שוב, אולי לגנוב ניצחון במשחק הפתיחה מול ארגנטינה. וגם אז, ספק אם הם ידעו שובע מהו.