הנה, הגענו, גמר הפלייאוף פה. אחרי השערות, ספקולציות, ניחושים והימורים קיבלנו שוב את גולדן סטייט נגד קליבלנד בגמר, בפעם הרביעית ברציפות. הקבוצות שהפעם ניסו להדיח אותן היו יוסטון ובוסטון, ואפילו היו קרובות, אך כל אחת מסיבתה נכשלה. אצל יוסטון ניתן להאשים את חסרונו של כריס פול ו- 27 ההחטאות מקו השלוש במשחק מספר 7, אבל לדעתי הייתה זו שיטת המשחק של הקבוצה והמשחקים החלשים של ג'יימס הארדן. אצל בוסטון ניתן להאשים את לברון ג'יימס היותו השחקן הטוב בעולם, שמשנה בכוח את הסטטיסטיקות שנבנו במשך כמה עשורים על הצלחות בסדרות הפלייאוף ועמידותו גם במשחק ה- 100 שלו, בעונה ה- 15 שלו בליגה. אבל גם במקרה הזה, הייתי מאשים גורם אחר- חסרונו של כוכב ובעל בית בתוך הקבוצה.
נתחיל מהרוקטס, חסרונו של כריס פול היה ברור, וכמובן שזו אחת הסיבות המשמעותיות להפסד במשחקים 6 ו- 7. במשחק מספר 6 חסרונו של הגארד התבטא בעיקר בכמות האיבודים של יוסטון, שאיבדה 21 כדורים. במשחק מספר 7, החיסרון התבטא ביכולת של פול לקלוע מחצי מרחק, וכישרון המסירה שלו שיכל ליצור מצבים טובים בהרבה ממה שהיה בפועל. עם זאת, מהרוקטס הייתי מצפה להרבה יותר, מג'יימס הארדן (שכנראה יזכה בתואר ה- MVP) ומייק דאנטוני, פעמיים מאמן העונה, המתמחה בהתקפה.
ההתקפה של הרוקטס נבנתה על היכולת שלהם לקלוע משלוש, אך כאמור, זה פשוט לא עבד עם 27 החטאות רצופות. גם פה אפשר להאשים את השופטים שפספסו כמה שריקות ברורות (אולי זו הקארמה של הארדן?), אבל ממאמן ושחקן ברמה הזו הייתי מצפה לחטט בתיק התכסיסים שלהם ולהוציא אולי עוד כמה תרגילים חוץ מחדירה והוצאה לזריקה לשלוש. אם נשווה את זה לגולדן סטייט, כשהשלשות לא נכנסו להם, הם הלכו הרבה פעמים לבידודים של דוראנט, אבל גם לשיטת משחק של חדירות ותנועה מתמדת מצד כל השחקנים, סימן ההיכר שלהם שהשיג להם שתי אליפויות.
פה יש ניתוח של כל ההחטאות של הרוקטס, מעניין לראות:
הישארו מעודכנים
אני רוצה לחזור לרגע להארדן, אם אני אגיד שהוא השוטינג גארד הטוב בליגה כיום מישהו יערער עלי? אני מניח שלא, אז השוטינג גארד הטוב בליגה כיום בכל שבעת המשחקים נגד גולדן סטייט קלע 24 אחוזים עגומים מהשלוש- הוא קלע 27 שלשות מתוך 111 זריקות (!!!). אם אתה השחקן המוביל של הקבוצה, אתה לא יכול להרשות לעצמך לקלוע באחוזים כאלה. לכל שחקן יש משחק או שניים רעים, אבל להארדן היו שיש משחקים כאלה, שכבר ממשחק מספר 2 הזריקה שלו פשוט לא הייתה שם.
אצל בוסטון, קבוצה מאומנת שמאוזנת בהתקפה ובהגנה היה זה חסרונו של כוכב שייקח את הקבוצה על הגב ברגעי משבר. בכל קבוצה שניצחה בפלייאוף היה שחקן שניתן לסמוך עליו, גם בקבוצה היחידה שניתן להגיד שלא היה בה כוכב ברור, דטרויט פיסטונס של 2004, היה את צ'ונסי בילאפס שניתן היה לסמוך על קבלת ההחלטות המצויינת שלו. לסלטיקס יש את אל הורפורד, טרי רוז'יר וג'ייסון טייטום, כשהראשון הוא שחקן מוכח, אבל כולם יסכימו שהוא לא הכוכב שייקח קבוצה על הגב, אלא יותר עוגן הגנתי. השני שחקן צעיר מאוד מרשים, אבל ללא ניסיון שלא הצליח לקלוע במשחקי החוץ, ולכן לא ניתן היה לסמוך עליו.
האחרון, והמרשים ביותר הלא הוא ג'ייסון טייטום, שהיה הכי קרוב לכוכב שאפשר לסמוך עליו כבר בעונת הרוקי שלו. כדאי לציין שחוסר הניסיון של הרוקי לא היה ברור, אך עדיין השפיע, עד כדי כך שקובי בראיינט הקדיש פרק שלם לטייטום בתכניתו החדשה “Details” (ESPN+). בראיינט ביקר את עבודת הרגליים של הרוקי ומצבי הזריקה שבחר. טייטום אמנם הצליח לשפר את זה במשחקים הבאים, אך זה לא הספיק ולקבוצה היה חסר בעל בית.
אחד הרגעים שטייטום כן נראה כבעל הבית והעיד על עתידו המסקרן הוא לאחר הטבעה על לברון ובהתקפה אחרי לקיחת ההובלה:
https://www.youtube.com/watch?v=FEc2BO1ZN-U
בעל הבית המדובר צריך להיות שחקן שייקח על עצמו את המשחק ויתעלה כששאר השחקנים לא פוגעים, יכול להיות שזו אפילו הסיבה למאזן הרע של בוסטון במשחקי החוץ בפלייאוף. לא היה להם מנהיג שסחף אותם בזמן המשברים בתוך משחקי החוץ וזה התבטא באחוזי הקליעה הרעים. אם נחזור לרגע שוב להארדן, זהו בדיוק התפקיד בו הוא נכשל. אותו מנהיג יכל להיות קיירי אירווינג הפצוע (שלא היה אפילו על הספסל במשחק מספר 7), או אפילו גורדון היוורד, שנפצע בתחילת העונה. אם ג'ייסון טייטום ימשיך עם היכולת שלו וישפר אותה, לבסוף הוא יהיה בעל הבית בקבוצה, אך בסדרה נגד הקאבס זה היה מוקדם מדי.
אומרים שבמשחקי 7 של סדרות הפלייאוף ההכנות, הטקטיקות והאסטרטגיות עפות דרך החלון ומה שנשאר זה הכישרון. בשני משחקי ה- 7 של הגמרים האזוריים זה באמת היה כך, שכל ארבעת הקבוצות זנחו את התרגילים, אבל רק אצל הקבוצות המנצחות, הכישרון להתעלות מעל השחקנים האחרים הופיע, אצל לברון ג'יימס, סטף קרי וקווין דוראנט, ששוב סחפו את קבוצתם לגמר רביעי ברציפות של קליבלנד נגד גולדן סטייט, עד לשנה הבאה.
