כאשר שחקני כדורגל אפריקנים עוזבים את יבשתם, אל עבר קריירה בינלאומית, לרוב מדובר בהרבה יותר מרצון בהתקדמות והשתדרגות מקצועית. הצד הכלכלי לבטח נוצץ לאותם נערים ממדינות עניות, אשר רוצים עתיד טוב יותר לעצמם ולמשפחתם. מבחינתם כדורגל הוא המפלט שלהם מחיים קשים ואכזריים. גם קלושה בוואליה וצ'רלס מוסונדה חשבו לבטח את אותו דבר, כאשר עזבו את זמביה מולדתם במהלך שנות ה-80, כדי לשחק במדי סרקל ברוז' הבלגית. המחשבה הזו גם בטח הייתה בראשו של בוואליה – "מספר 11 המפורסם של אפריקה" – כאשר, פ.ס.וו איינדהובן הציעה לו שדרוג קריירה נוסף, שלבטח עזר למשפחתו של הזמבי היחיד שזכה בתואר שחקן השנה של אפריקה.
אך על דבר אחד שניים מגדולי השחקנים שיצאו מהקולוניה הבריטית לשעבר בוודאי לא חשבו, על אותו יום שחור בשנת 1993- על כך שחייהם של קלושה בוואליה ומוסונדה ניצלו, בזכות התחייבותם למעסיקיהם באירופה, אשר הובילה לאי הצטרפותם לטיסת נבחרתם לסנגל, למשחק שאמור היה להתקיים במסגרת מוקדמות מונדיאל 94.
בוואליה התכוון להגיע במועד מאוחר יותר למשחק בעוד מוסונדה היה אמור להיות על המטוס עצמו. אך חיי שני השחקנים הבולטים באותו סגל כשרוני ניצלו, אך ממש היום ממרחק של חצי יובל המטוס הצבאי שהטיס את נבחרת זמביה לסנגל, התרסק כ-500 מטרים מחופי גאבון.
אותו יום שהמחיש את הכשלים הטכנולוגיים והחוקתיים אשר הם מנת חלקם של העולם השלישי, אולי הפך למכונן וטרגי בזמביה ובעולם הספורט, אך ספק והכוחות השולטים בעולם למדו לקח, או בכלל שאפו ליצור אופציות בטוחות יותר ליבשות אותן הם ניצלו במשך 300 שנים .אז נכון תאונות קורות גן במערכת המסודרת ביותר, לעתים אפילו כאלו קטלניות, אך ניכר שבכל מה שנוגע לדרום אמריקה ואפריקה, ההתקדמות לא תגיע לעולם, עקב כוחות פנימיים וחיצוניים אשר שואבים רווח מהמצב.
הישארו מעודכנים
למרות שהכתובת על הקיר, יש אדישות רבה לנושא. אם זה הירי על נבחרת טוגו בעשור הקודם, או ההתרסקות הנוראה של קבוצת שאפקונסה בדרך לגמר הסודאמריקנה בקולומביה, או העובדה שבין השנים 2001-2007; שבעה-עשר אחוזים מהתרסקויות המטוס שקרו ברחבי תבל, נפלו ביבשת השחורה.
אז כנראה שבגלל האדישות שעולמנו הציני יכול לגרום, חשוב להמשיך ולספר את סיפורה של נבחרת זמביה של אותן שנים. חבורה צעירה ומוכשרת שעקב רשלנות אנושית ומנהלתית, תישאר מיתוס לנצח. חשוב להמשיך גם לספר על צוות הטיסה, אנשי חייל האוויר של המדינה ועסקני ההתאחדות לכדורגל, שנפלו חלל בגלל אלו שהיו אמורים לשמש כמבוגרים האחראים – בשטח ובמשרדים של מקבלי ההחלטות.
אל לנו לשכוח גם את המאמן והאגדה – גודפרי "אוקאר" צ'יטאלו, מלך השערים וגדול שחקני ה-"צ'יפולופלו", כמו גם אלכס צ'ולה; סגנו של "אוקאר" בנבחרת במהלך ימיהם כשחקנים פעילים, שהפך ליד ימינו של צ'יטאלו ועוזר המאמן שלו . סה"כ 30 אנשים היו בהתרסקות, שלא השאירה ולו ניצול בודד.
לא מעט אצבעות מאשימות הוטחו למספר כיוונים לאורך השנים, אך על מנת באמת להבין את הסיפור, על הטרגדיה והתקומה שהגיעה אחריה, על המחדל והחקירה, קופות השרצים שנפתחו ואלו שאולי נשארו חבויות על ידי הממשלה הרעועה של ארץ הנחושת.
במהלך שנות ה-80 התפתחה בזמביה נבחרת צעירה בעלת פוטנציאל להיות אחת החזקות ביבשת. דוקטור קנת' קאונדה – נשיאה הכל יכול של האומה האפריקנית במשך 27 שנים, השקיע בצורה לא מבוטלת בענף הכדורגל במדינה, כך שהחבורה במדי הנבחרת נודעה לימים כ-KK11, שהאותיות מסמלות את ראשי התיבות של הנשיא.
הפוטנציאל החל להניב תוצאות באליפות מרכז ומזרח אפריקה ב-1984 שנערכה באוגנדה. הצ'יפולופלו – קליעי הנחושת בשפתנו, זכו בטורניר לאחר שגברו בפנדלים על מלוואי בזכות תצוגת שיא של השוער האגדי – דיוויד "האפורד" צ'באלה, שעצר שלושה כדורי עונשין. הם אומנם כשלו להעפיל למונדיאל ואף הודחו בבושת פנים בשלב הבתים של אליפות אפריקה ב-86', אך עוד קמפיין מוקדמות הרואי של צ'באלה בשער, עזר לזמביה להעפיל לאולימפיאדה בסיאול. הזמבים הוגרלו לבית ב', לצד עיראק, גואטמלה ואיטליה החזקה.
לאחר שפספסו ניצחון מול עיראק, כדורי הנחושת סיפקו צרור של 4 יריות על הסקוודרה אזורה האולימיפית. האיטלקים הפייבוריטים טעמו את נחת זרועו של קלושה בוואליה, שסיפק שלושער ענק בדרך ל- 4:0. הם המשיכו עד לרבע הגמר, אך שם כבר חיכתה גרמניה של יורגן קלינסמן הצעיר, שהביסה את הבחורים המוכשרים, אך התבוסה העיבה רק במעט על הקמפיין המרשים.
הנבחרת אומנם הצליחה לספק אליפות אפריקה איכותית ב-1990, אותה הם סיימו במקום השלישי, אך הם שוב כשלו להעפיל למונדיאל שנערך באיטליה באותו הקיץ. גם קמפיין מוקדמות המונדיאל העוקב החל בצורה לא משביעת רצו לזמביה, לאחר הפסד מפתיע, המאמן ג'ק קנדה שילם את המחיר.
תחילה מי שמונה למאמן היה מוזס סימוואלה, אך בריאותו הרופפת של המאמן הוותיק שמינה כעוזריו את שני השחקנים הגדולים ביותר של הנבחרת בגלגולה הקודם, הובילה לכך שהוא אינו יכל לבצע את המשימה הלאומית. סימוואלה שנודע בכינויו "יושב הראש", הלך לעולמו מספר חודשים לפני התרסקות המטוס של מי שהיו אמורים להיות חניכיו. מי שלקח את המושכות היה צ'יטאלו שכבר שימש במהלך הקמפיין האולימפי המוצלח כמנהל אדמיניסטרטיבי של הנבחרת. אלכס צ'ולה נשאר כעוזרו של חברו למדים הלאומים לשעבר.
למרות הנסיבות הלא נעימות, נדמה היה שמדובר במינוי טבעי למדי, בעיתוי כמעט מושלם. גודפרי כבר היה אחת הדמויות הפופלריות במדינה, זכר ליכולת כיבוש השערים הפנומנלית שלו בנבחרת ( 79 כיבושים ב-108 הופעות בינלאומיות) ובזירה המקומית כולל שנת 72' המיתית, במהלכה ככל הנראה הבקיע באזור ה-107 שערים שלא הוכרו על ידי פיפ"א, לשמחת הקוראים גרד מולר וליאונל מסי.
הכובש הדגול הפך למאמן מצליח, לאחר שגם במסגרת המקומית הוא נקרא להציל את המולדת לאחר שקבוצתו לאורך מרבית הקריירה – קבוואה ווריורס, ירדה לליגה השניה. אוקאר הגיע והשינוי היה מיידי, לאחר שרוב כוכבי הקבוצה נשארו במועדון, עקב הגעת מאמנם החדש, הלוחמים הציגו קבוצה התקפית שזכתה באליפות ליגת המשנה והשלימה טראבל עם זכייה בגביע המקומי ובתואר "אלוף האלופים".
ההשפעה שלו על הנבחרת הייתה מיידית, בעוד שלושה ניצחונות רצופים, הובילו את זמביה למקום הראשון בשלב הבתים המוקדם. לאחר ניצחון מרשים במאוריציוס במסגרת מוקדמות אליפות אפריקה, השחקנים חזרו למדינתם, במטרה להמשיך משם בטיסה נוספת לסנגל, להמשך קמפיין מוקדמות גביע העולם.
עקב אי נכונות לשכור מטוס מיוחד לנבחרת מטעם הממשל הזמבי בעידן פוסט – קאונדה, הנבחרת התניידה בעזרת מטוסי חיל האוויר. הטייס – קולונל פונטון מונה; אשר הטיס את הקבוצה גם למאוריציוס וחזרה, שוב תפקד כקברניט הטיסה, לצד הצוות אשר כלל עוד שני טייסי משנה ומהנדס טיסה, אשר כולם כמובן קצינים בחיל האוויר הזמבי.
המטוס הישן אשר היה שיך בעבר לחייל האוויר המלכותי של קנדה, מעולם לא יועד לשמש כמטוס לטיסות ארוכות ובנוסף לא עלה לאוויר במשך חמישה חודשים. לכן נקבעו מראש שלוש נחיתות תדלוק: בקונגו, גאבון וחוף השנהב.
עוד בעצירה הראשונה , היה ברור לטכנאים שלא בטוח לאשר לקברניט להמריא בחזרה, אך בהחלטה תמוהה למדי הוחלט להמשיך. מספר דקות לאחר העלייה לאוויר, שרפה במנוע השמאלי הובילה להשבתתו. הקברניט פונטון , בעוד קבלת החלטות רשלנית בלשון המעטה, החליט לעצור את הכוח גם במנוע הימני, מה שהוביל להתרסקות המטוס באוקיינוס האטלנטי ולאחת הטרגדיות הגדולות בהיסטוריה של הכדורגל העולמי.
המחדל הנוראי השפיע קודם כל על אלו שפיתחו רגשות אשם, עקב היותם בחיים בעוד מה שנשאר מחבריהם לנבחרת לאורך כמעט עשור וחצי נטמן כקבר אחים, בפינת הזיכרון שהוצבה מחוץ לאצטדיון העצמאות ב-לוסקה. האינסטינקט הראשוני לאחר האבל היה להמשיך את האש. בוואליה שכאמור נועד להצטרף במועד מאוחר יותר לחבריו בסנגל, לצד צ'ארלי מוסונדה המקורי, אשר היה אמור להיות על המטוס, אך נעדר לבסוף, כשהגרסאות שונות לגבי הסיבה.
מוסונדה התקשה להתמודד עם האירוע, בנוסף לסדרת פציעות בברכו שהובילו לכך שבילה את מרבית שנות ה-90 על שולחן הניתוחים. כתוצאה מכל זה הקשר המחונן, אשר ביקש להשתחרר מאותו משחק בסנגל, לא שב מעולם ללבוש את מדי הנבחרת. אצל קולושה בוואליה האבל תורגם בצורה שונה בהחלט, לאחר שמאותו רגע, הוא לקח על עצמו ייעוד: לא לתת לנבחרת למות.
כנגד כל הסיכויים שחקני הדור שהגיעו לאחר ה-KK11, בהנהגת בוואליה שהרים את הפרויקט כמעט בעצמו, הצליחו לרשום ניצחון גדול על מרוקו בביתם. בעוד דובר על הקמפיין ככזה שאמור לשמש כניסוי כלים לאליפות אפריקה, נבחרת זמביה הגיעה הכי קרוב שיכלה עד למונדיאל בארה"ב, אך הפסד במרוקו במחזור האחרון, הוביל להעפלת הצפון אפריקנים על חשבון הנבחרת המתחדשת מהאומה הפצועה.
אך, בעוד הם הפתיעו ביכולתם במוקדמות המונדיאל, אף אחד לא ציפה לתצוגה שהגיעה באליפות היבשת שנערכה בטוניסיה. למרות שלא הרשימו ביכולתם בשלב הבתים, ההגנה עשתה את ההבדל, בראשות הבלם האריסון "ווא ווא" קונגו והשוער הנפלא ג'יימס פירי -שנראה בזמנו כמו יורש טבעי לדיוויד צ'באלה המנוח. משם נדמה היה שלצד 11 השחקנים שעל המגרש אשר לובשים את מדי הצ'יפולופלו, עומדים עוד 18 חברים, בעוד הנבחרת המשיכה עד לגמר הטורניר והביסה את מאלי בתוצאה 4:0, במעמד חצי הגמר.
בגמר חיכתה ניגריה החזקה של ג'יי ג'יי אוקוצ'ה האגדי, עמנואל אמניקה ופינידי ג'ורג'. הזמבים אומנם הצליחו לעלות ליתרון מוקדם, בזכות שער בדקה השלישית של החלוץ אלייז'ה ליטאנה. אך אמניקה החזיר כעבור שתי דקות והפך במחצית השנייה, בדרך לזכייה של הסופר איגלס בתואר.
למרות ההפסד שחקני הנבחרת שבו למדינתם כגיבורים לאומיים. כעבור שנתיים באליפות היבשת שנערכה בדרום אפריקה, הזמבים סיימו במקום השלישי, בעוד קולושה בוואליה סיים ככובש המצטיין של האליפות וזכה בתואר ה-MVP. בוואליה המשיך להתייחס לנבחרת זמביה כפרויקט חייו, עד כדי הפיכתו למאמן-שחקן בשנת 2006. אך עקב הכישלון להעפיל למונדיאל, התפטר מתפקידו כמאמן והמשיך מאז לעבוד עם ההתאחדות ופיפ"א.
בשנת 2012, נבחרת זמביה שוב סיפקה אליפות נהדרת, תחת שרביטו של המאמן הצרפתי – איב רנאר, שהוביל את עמנואל מאיוקה ושות' לזכייה היסטורית בגביע בזכות ניצחון בדו קרב בעיטות הכרעה מול דור הזהב של נבחרת חוף השנהב. הגמר אשר נערך קילומטרים מנקודת ההתרסקות על חופי גאבון, שימש כקתרזיס האולטימטיבי לגאווה הלאומית, אך אין זה אומר שנעשה צדק.
קלושה בוואליה אומנם עמד במילתו להחיות מחדש את נבחרת כדורי הנחושת, אך המאבק של המשפחות השכולות מאותו אסון – רחוק מלהסתיים. ג'ויס צ'באלה – אלמנתו של השוער האגדי של זמביה, נבחרה כדי לשמש כדוברת של המשפחות אשר קוראות לממשלתן לספק הסברים במשך 25 שנים. לגבי נהלי הטיסה והבטיחות, לגבי המטוס, לגבי הטייס. בעיקר לגבי הקלות שחייהם של אזרחים במדינות כמו זמביה, אפילו כדורגלנים עטופי תהילה, עלולה להילקח מהם במגוון דרכים לא נעימות בכלל.
אז לא נתחיל להיכנס לנושא הקוסמופליטי של ממשלות יותר מידי לעומק,על מאזן הכוחות בין המערב לאפריקה והכוחות השולטים באמת, אך האטימות המקוממת של ממשלת זמביה לדרישות אשר המשפחות העמידו, מדברת בעד עצמה. בשנת 2003, ממשלת גאבון סיפקה את ממצאי חקירתה הרשמית בנושא, אך מצד הממשלה אשר שלחה את מיטב בניה לשחק תחת דגלה במטוס מנייר, עוד לא זכינו לתשובה ראויה לשמה.
יכול להיות שנאלץ לחכות עוד לא מעט זמן עד שהעולם ישתנה, אך חשוב לזכור את החיים והמתים של הסיפור הזה; ה-KK11 הצעירים לנצח, את השוער צ'אבלה ואת 17 החברים הנוספים שהלכו עמו, את המאמן ועוזרו – צ'יטאלו ואלכס צ'ולה, את צוות הטיסה והקברניט שכשל. את צ'ארלי מוסונדה שלא התאושש מאז ואת בוואליה אשר שיקם בעצמו את הנבחרת השבורה. וכמובן את המשפחות – שבתקווה יזכו למעט תשובות ביום מן הימים.
