האיש המת באמת מת – לאן נעלם הקסם של אנדרטייקר?
קבוצת העדכונים בוואטסאפ תוצאות, הרכבים וכתבות — ישר לנייד, בלי רעש הצטרפו
בסדרת הישרדות 1990, גורל ה-WWE השתנה לנצח. גורלו של מארק קאלאווי, מתאבק שלא זכה ליותר מידי קרדיט עד אותם רגעים, השתנה לנצח. הוא עשה את הבכורה שלו בביזנס האגרסיבי והציני, וגרם לפחד בלבבות המעריצים שהיו רגילים לדמויות צבעוניות ושמחות, וקיבלו קברן. אדם שמתעסק בפחד ובמוות. ומאותו רגע, אנדרטייקר לא עצר עד היום. אבל כעת, אולי לקראת הישורת האחרונה בהחלט בקריירה של האיש המת, צריך לעצור ולשאול – לאן נעלם הקסם?
על מנת לענות על השאלה הזו, צריך לחזור קצת אחורה בקריירה של אנדרטייקר. מאותו רגע שבו עשה בכורה רשמית, הוא המשיך לזכייה באליפות ה-WWE מול האלק הוגאן, הכוכב הגדול ביותר לתקופה (ובעזרתו האדיבה של הנמסיס שלו ריק פלייר). הוא עשה את הגימיק בתור דמות "רעה" בתחילת דרכו, אך לאט לאט שינו את דמותו לטובה ובנו לו פופולריות בקרב המעריצים שרק גודלת מרגע לרגע. הרבה מזה בזכות ה"סטריק".
הרצף שביסס את המורשת הסטטיסטית:
21 ניצחונות ברצף, 20 שנים של דומיננטיות בלתי נגמרת. רצף הניצחונות של אנדרטייקר ברסלמניה הוא כנראה העצם היחיד במורשת העצומה של קאלאווי שיהיה בנוי על סטטיסטיקה. הוא ניצח את הטובים ביותר (פאנק, טריפל אייץ', אורטון ועוד המון), סיפק קרבות לפנטיאון (מייקלס, פלייר, קיין ורבים אחרים), ופשוט בנה לעצמו את המורשת הגדולה ביותר שיכולה להיות – ניצחון, אחרי ניצחון, אחרי ניצחון, עד שאנשים האמינו שאי אפשר לעצור את זה.
בשנים האחרונות, אנשים פשוט התחילו להאמין שלא יהיה אפשר לשבור את הרצף. רבים איכותיים ניסו וכשלו, אורטון סירב מתוך כבוד לקאלאווי למרות שהתבקש לעשות את זה, המתאבק הכי גדול אי פעם (מייקלס) הופרש לאחר הפסד לאיש המת, וטריפל אייץ' נתן פשוט כל מה שהוא יכל לתת, וזה עדיין לא הספיק. הרגע ברסלמניה 28 עם חברי DX מרגיש כמו הרגע האימתני האחרון בקריירה של אנדרטייקר, והרגעים הגדולים שבאו לאחר מכן היו מרגשים, אבל משהו הלך לאיבוד.
אולי זה היה ההופעות המעטות, אולי הפציעות ואולי גזיזת השיער הארוך המפורסם, אבל ברסלמניה 30, למרות הכל, אף אחד לא באמת האמין שקאלאווי בעצמו יתן אישור לברוק לסנר לשבור לו את הרצף. תבינו, כל טיפת כבוד והערצה שהייתה לי ללסנר ירדה משמעותית בריצה השנייה שלו בעסק, אבל זה סיפור לפעם אחרת. הוא הדהים את כל הענף וניצח את אנדרטייקר, ושבר את הרצף המפורסם והאייקוני ביותר בתולדות ההיאבקות, וספק אם יהיה אחד כזה פעם נוספת (שיעול! גולדברג).
התקופה המצוינת באטיטיוד ארה ומעבר הדמות הרע:
בתקופה בה ה-WWE התמקד בדמויות צבעוניות ודמויות קומיקס, אנדרטייקר היה בא בלבוש שחור וסגול לזירה, היה עם עור בהיר במיוחד והיה נראה כאילו לקחו אותו מתוך סרט אימה דל תקציב. זה גימיק שלא היה אמור לעבוד, ולמרבה הפלא, הוא עבד. כאשר ה-WWE החלו לשים לב שה-WCW הופכים לתחרות קיומית על השליטה בהיאבקות באמריקה, האטיטיוד ארה והטלוויזיה המבוגרת יותר מיד החלה להשפיע. ובזמן שרבים עזבו למקומות אחרים, אנדרטייקר נשאר ועבר שינוי מגימיק לכוכב על זוהר.
אנדרטייקר עבר דרגה מבחינת האופל, והתבגר יחד עם כל הרוסטר של ה-WWE. סטון קולד סטיב אוסטין הפך לבחור החריף שנלחם מול הבוס, הרוק הפך למתאבק השנוא עם הכריזמה הבלתי נגמרת, למיק פולי היו פרסונות מטורפות, כל אחת בצורה המיוחדת שלה, ושון מייקלס עשה טרור יחד עם טריפל אייץ', שהפך מאציל בריטי לשינוי הדמות הכי טוב שעשו אי פעם ב-WWE. ואנדרטייקר? הפך לסימבול אופל והחל לעשות דברים קצת יותר מידי מוגזמים, שהפכו אותו לגדול יותר ונאמן לדמות יותר.
לאנדרטייקר הייתה ריצה מצוינת בתור שליט החושך, אך בשנת 2000 שינו לו את הגימיק לחלוטין, והוא הפך לאמריקן באדאס – אופנוען קשוח שחותך פרומואים מתי שבא לו, איך שבא לו, ומשמיד מתאבקים בתוך הזירה. מארק קאלאווי היה שחקן מחונן ולכן הפך את הדמות לטובה, אבל היה ברור לכולם שהגימיק הזה לא טוב. ה-WWE הבינו את המסר ובשנת 2004, אנדרטייקר חזר לריצה הכי מוצלחת בקריירה שלו, עד רסלמניה 28 כמובן.
בשורה התחתונה – למרות הכל, אנחנו כולנו נזכור את אנדרטייקר בתור אחד מהמתאבקים הכי גדולים שאי פעם היו בביזנס, אולי אפילו הכי גדול. הוא לקח גימיק תלוש מהמציאות ואולי קצת תמים, והפך אותו לאגדה שתיזכר לנצח בתוך עולם מלא בציניות ובכסף. הוא הראה לכולנו שכל מה שצריך בשביל להצליח הוא משהו שהקהל יתחבר אליו, בדרך כזו או אחרת, קצת כישורי משחק וכריזמה, ומיד תוכלו להפוך לאייקון תרבות. ואת זה קאלאווי עשה בעולם הציני, והזכיר לנו שיש מקום לתמימות בהיאבקות.
