השועל האיטלקי, אגדה שהייתה באמת
גיא גריאני
16 במרץ 2018
כללי
1 דק׳ קריאה
ג'יובאני טראפטוני תמיד היה אדם מאמין. כנער קתולי שגדל ללא אבא, היה הולך באופן קבוע לכנסייה בעירו הקטנה כדי לשאוב קצת אמונה שהעתיד יהיה טוב יותר, אך כנראה שגם הוא לא צפה שתפילותיו יענו ככה. הילד האיטלקי היה שחקן מוכשר ואף הצליח להתקבל לקבוצת הנוער של מילאן הגדולה, ואף להפוך לשחקן הרכב מן המניין. "השועל האיטלקי" אומנם לא היה שחקן נוצץ, אבל הצליח לתקוע יתד בהרכב הקבוצה הבוגרת, לזכות בכל תואר אפשרי באיטליה ואף להיות בסגל של הנבחרת, איתה שיחק באולימפיאדה, כשלצערו הרב פציעה מנעה ממנו להשתתף במונדיאל 1962, בוא הודחה איטליה בבושת פנים בשלב הבתים, כשניתן רק לדמיין כיצד הטורניר היה נגמר עם טרפאטוני. ג'ובאני תמיד אהב מפעלים בינלאומיים, אך המונדיאל תמיד היה נקודת החולשה שלו.
המעבר מהדשא אל כיסא המאמן לא היה פשוט כלל, טראפטוני התנדנד בין הקבוצה הבוגרת לצעירה של מילאן כאשר החליף אגדה אחרת של מילאן, צ'זארה מלדיני האגדי, איתו זכה בגביע האלופות, אך הוא הוחזר במהרה לנוער וקיבל ההזדמנות השנייה לאחר כשנה יחד עם המנהל המקצועי ניראו רוקו (ששווה כתבה בפני עצמו) אשר נתפס ע"י כולם כמאמן האמיתי של הקבוצה, ולא נרשם ככזה רק בשל העובדה שחוקי הליגה אסרו על העסקת מאמן מעל גיל 65. טראפטוני נתן עונה מוצלחת עם רוקו, והחל לפתח את שיטתו המוצלחת, "zona mista" שילוב של שמירה אישית ואזורית, כאשר אחד השחקנים יוצא מעמדתו, שחקן אחר מגיע לחפות, מה שדורש מהשחקנים משמעת טקטית גבוהה, אשר השועל איטלקי הצליח להטמיע בקלות. בתום העונה צילו הכבד של רוקו הוביל אותו למהלך שהרעיד את איטליה, מעבר ליובנטוס השנואה.
בקדנציה של עשר שנים טראפטוני הצליח להתעלות על כל דימיון, המאמן הצעיר זכה בכל תואר שנקרה בדרכו, כאשר הוא גורף 13 תארים בסך הכל, ואף המשיך את חיבתו למפעלים בינלאומיים עם זכייה בכל התארים הבין-יבשתיים הקיימים, הישג שחרט את שמו באותיות זהב בהיסטוריית הכדורגל העולמי כמאמן היחיד בהיסטוריה שהצליח לעשות זאת. בתקופה זאת טראפטוני העלה על נס את מעמד הליברו בזכות שיטתו הטקטית שהובילה את מישל פלאטיני לשיא הקריירה שלו, ולשאר הקבוצות לנסות ולחכות את השיטה המוצלחת. לאחר כעשור החליט ג'יובאני לעבור לתחנות חדשות, כשההמשך היה לא פחות טוב עם תארים באינטר ובאיירן וכמובן עוד תארים עם הגברת הזקנה, אך הרצון לחזור למונדיאל היה חזק יותר מכל, ולבסוף הוא מונה בשנת 2000 למאמן הסקודה אזורה.
איטליה של טראפטוני הבטיחה את העלייה למונדיאל בקלילות, אך הסתבכה בשלב הבתים, כשהקבוצה הייתה חייבת לפחות תיקו נגד יריבתה האחרונה, מקסיקו, כדי לעלות לשלב הבא. הנבחרת נכנסה לפיגור מוקדם ונראתה בדרך להדחה מוקדמת ומביכה. מה היה פתרונו של השועל האיטלקי? ג'יובאני הוציא בקבוק מים קדושים אותו קיבל מהאפיפיור בכבודו ובעצמו, והעלה את אלכסנדרו דל פיירו הצעיר, רק כדי לראות אותו כובש לאחר 7 דקות ומעלה את הנבחרת לשלב הבא. התפילות של השועל האיטלקי נענו במשחק זה, אך לא עזרו לו במשחק שמינית הגמר, אשר נחשב לאחד המשחקים השנויים ביותר במחלוקת בהיסטוריית הטורניר, כאשר שער זהב של טומאסי נפסל בטענת, ופרנצ'סקו טוטי הורחק בכרטיס צהוב שני על התחזות אשר עלתה לבסוף לאיטלקים במשחק. תאוריות הקונספירציה געשו אך כל זה לא שינה לאיטלקים אשר היו צריכים לעשות את דרכם מחדש ליורו, שם הודחו בבושת פנים, ואילצו את טראפטוני לעזוב במקומו של מרצ'לו ליפי.
ג'ובאני לא אמר נואש, וניסה את מזלו שוב בבנפיקה, שטוטגרט וזלזבורג, שם נתן עונות לא ראות, אך החיידק הבינלאומי לא עזב, כאשר הפעם טראפטוני הובא לאירלנד כדי לנסות להעלותם לטורניר בינלאומי לראשונה מאז 1990. טראפטוני הגריל את נבחרתו לשעבר, איטליה, ואף הצליח להוציא עם חניכיו שתי תוצאות תיקו מרשימות בזכות משחק קבוצה מאורגן, והגנת ברזל, אשר הביאו את אירלנד לפלייאוף העלייה נגד נבחרת צרפת החזקה. אירלנד הפסידה 1-0 במשחק הביתי, אך הצליחה לכבוש בסטאד דה פראנס מרגליו של רובי קין, ושתי הקבוצות הלכו להארכה. מזלו הרע של טראפטוני חזר שוב, כאשר תיירי הנרי השתלט על כדור ברחבה בעזרת ידו, ומסר לבלם הנבחרת, וויליאס גלאס, אשר כבש והעלה את נבחרתו לשלב הבא. ההמשך עוד נראה מוצלח, עד כדי כך שטראפטוני קיבל מעמד של אל באירלנד, אך הוא המשיך להצטנע ואמר "אני לא אלוהים, אני לא מדבר אנגלית או איטלקית טוב, אבל אני בכדורגל שנים ואני מבין את המשחק".
לבסוף טראפטוני עזב גם את נבחרת אירלנד, אך זכה להגשים חלום לא פחות גדול, לאמן את נבחרת הוותיקן, ואף הובילה אותה למשחק ידידות מול המשטרה האיטלקית. ג'יובאני סיים את קריירת האימון שלו כאגדה בחייו, אך המשיך לשמור על צניעותו. בראיון לתקשורת אמר לאחר הפרישה "בכל מועדון, בכל נבחרת מצפים ממך לנצח, וזה לא פשוט… זה תמיד אתגר. אני לא "ג'ובאני הקדוש", אני לא יכול לנצח תמיד, אבל אני אוהב את עבודתי". אולי ג'ובאני לא קדוש, אבל הוא ללא ספק אחד המאמנים אשר השפיעו הכי הרבה על הכדורגל של דורו. אין ספק שהוא הרוויח בשקט את הזכות לחגוג את יום הולדתו ה79 שיכול בסופש הקרוב עם כוס בירה, ואם זה בחוף של טראפטוני, מה טוב.
