כוכבים שמהלכים בינינו
רועי פנקובסקי
16 במרץ 2018
כללי
1 דק׳ קריאה
אנחנו נמצאים בתחילתו של עידן חדש ב- NBA, לא בתוך המגרשים, אלא מחוץ אליהם. עידן בו שחקני הכדורסל, הכוכבים הגדולים של הליגה, כבר לא נמצאים בשמים, אלא בינינו. ההזדהות עם השחקנים מעולם לא הייתה כל כך חזקה וקרובה כמו בימים אלו. בעבר, כל ילד שקצת שיחק כדורסל חלם להגיע לליגה הטובה בעולם, אבל מתישהו ההבנה שלא כל אחד יכול נחתה. אין הרבה ילדים שנולדים עם יכולות אתלטיות כמו של מייקל ג'ורדן או קובי בראיינט, גוף מפלצתי כמו של לברון ג'יימס או צומחים להיות גדולים מהחיים כמו שאקיל אוניל.
היום, יותר מאי פעם, יש תחושה שכל אחד יכול להיות כוכב NBA. זה מתחיל מסטף קרי שמלא בכישרון אישי, אבל הוא לא הבחור הכי חזק או אתלטי על המגרש ועדיין הוא אחד הכוכבים הגדולים ב- NBA. זה ממשיך דרך אייזיה תומאס, שגם לו אין יכולות אתלטיות יוצאות דופן והוא אפילו יותר נמוך ממני, ועדיין אי אפשר לערער על כך שמקומו בליגה הטובה בעולם מובטח. לשני השחקנים יש כשרון אדיר, לכן אלו הנתונים הפיזיים שלהם, שבזכותם הרבה ילדים יכולים להזדהות איתם ולהגיד לעצמם "גם אני יכול".
שבוע שעבר נפתח ב- NBA נושא חדש לשיחה, שלא דיברו עליו לפני כן מעולם, הפרעות נפשיות כאלה ואחרות שמשפיעות על שחקנים. דמאר דרוזן, כוכבה של טורונטו ראפטורס חשף שהוא מתמודד עם דיכאון קליני. מיד אחריו ובהשראתו, כוכבה של קליבלנד, קווין לאב, סיפר שהוא מתמודד עם חרדות. שניהם סיפרו שאלו הפרעות שיכולות להיות אצל כל אדם, מבלי שיהיה מודע לכך, בגלל שאין להן מספיק חשיפה. קווין לאב ציין שבסביבתו לא מדברים על זה, בגלל ש"גבר צריך להיות חזק ולא לדבר על הרגשות שלו", הוא עצמו חשב שדיבור על בעיות כאלה עלול לעקב אותו ואת ההצלחה שלו בכדורסל. בהרבה מקומות אחרים לא מדברים על זה, מפני שאנשים מפחדים שזה יצייר אותם כחלשים, מוזרים או שונים. אבל התעלמות מההפרעה היא כמו התעלמות מפציעה פיזית, היא יכולה להחמיר בטווח הארוך, ולכן חשוב לטפל בה.
הדיבור על ההפרעות הנפשיות חושף בפנינו סוג אחר של חולשה בשחקנים, ולמרות שלהיות פגיע לא נחשב לדבר חיובי, לדעתי זה הופך את השחקנים לאנושיים יותר ומקרב אותם לאוהדים שרוצים להיות כמוהם- אם שחקני NBA מתמודדים עם זה, כל אחד יכול. קווין לאב סיפר, שבזכות העובדה שדמאר דרוזן סיפר על הקשיים שלו הוא עזר לאנשים אחרים שמתמודדים עם דיכאון קליני להבין שהם עוברים משהו ולמנוע מהם להרגיש מוזרים או משוגעים.
החשיפה של השחקנים יכולה גם להוביל לשינוי חברתי הרבה יותר עמוק- עד עכשיו הנושא של הפרעות נפשיות היה סוג של טאבו, נושא שאנשים לא מדברים עליו או שומרים בסוד. שחקני NBA משמשים כמודלים לחיקוי ומנהיגי דעה, יצירת השיח על הפרעות אלה ב- NBA יכול להוביל ליצירת שיח גם בחברה ולגרור יחס וטיפול יותר טוב באנשים שמתמודדים עם בעיות דומות.
דרך נוספת באמצעותה כוכבי הליגה הטובה בעולם מתקרבים לאוהדים היא דרך הרשתות החברתיות. האפליקציות השונות מאפשרות להם לתעד רגעים שונים בחיי התהילה, להעביר את מסרים ודעות על נושאים שונים, וליצור סוג של קרבה מלאכותית לאוהדים. בצד השני, האוהדים יכולים להרגיש כאילו הם לוקחים חלק בחיים של הכוכבים, כשהם משתפים בכך.
כאמור, האפליקציות משמשות כפלטפורמה להעברת דעות של השחקנים. דוגמא ברורה לכך שעלתה לאחרונה, היא הביקורת שמעבירים השחקנים על ממשל ארה"ב, שבראשו עומד דונלד טראמפ. השחקנים לא מפחדים לצאת כנגד מדיניות הפנים של הנשיא, וזה עונה להם בחזרה, (איפה אם לא) ברשתות החברתיות. ביקורת זו מציבה את השחקנים עוד יותר כמנהיגי דעה, ונותנת היבט נוסף דרכו האוהדים יכולים להזדהות איתם.
בעקבות ביקורת שהעבירו שניים מהכוכבים הגדולים של הליגה, לברון ג'יימס וקווין דוראנט, על הנשיא טראמפ, יצאה מגישת חדשות כנגד השניים ובמיוחד כנגד לברון וטענה ששחקני כדורסל צריכים "לשתוק ולכדרר". מעבר לבעייתיות באמירה זו מבחינה דמוקרטית, שחקני כדורסל אינם מהווים מושא להערצה רק בגלל האופן בו הם משחקים, אלא גם בגלל האופן בו הם מתנהלים מחוץ למגרש. דרך ההתבטאות בראיונות שלאחר משחקים, רמות השיתוף דרך האפליקציות החברתיות, תרומה לחברה ולקהילה, הופעות בסרטים וזכייה באוסקר, וגם בגלל דעותיהם הפוליטיות- אלו הדברים שקובעים האם השחקנים יקבלו אהבה מהאוהדים ויהפכו למודלים לחיקוי ולהזדהות.
תהליכים כאלה של צמצום הפער בין "האנשים הרגילים" לכוכבי ה- NBA מוכיחים שהשחקנים הם הרבה מעבר לשחקני כדורסל- הם מושא הערצה, מודלים לחיקוי ומובילי דעה, וככל שהם הופכים אנושיים יותר, כך גדלה ההערצה אליהם. הם יכולים לקדם נושאים חברתיים שונים שצריכים להיות על סדר היום, ולתקן תחלואות בחברה שהרבה פוליטקאים ונציגים חברתיים לא יכולים. לכן אני אומר שאנחנו בתחילתו של עידן חדש ב- NBA, ולי לא נותר אלא לברך עליו.
