בדומה לשוק העבודה, גם בכדורגל העולמי אנו נתקלים יותר ויותר בסעיפי "אי תחרות" שונים ומשונים: מסעיפי "אנטי ברצלונה" שריאל מדריד דואגת להוסיף לכוכבים שהיא מוכרת, דוגמת מסוט אוזיל ואנחל די מריה, ועד לסעיפי "חובת חזרה לקבוצה המוכרת". מקרים אלו לא נדונו מספיק בבתי המשפט מה שמוביל למצב של אי וודאות. במקרה הנוכחי של אופיר דוידזאדה, מגנה של הפועל ב"ש לשעבר, ומכבי ת"א כיום, גם הקבוצה וגם השחקן בטוחים שיצאו עם ידם על העליונה, אך האם זה ייתכן? כדי לנסות ולהבין מה תהיה פסיקת הבורר ניתן להסתכל על מקרים בענפים שונים בשוק העבודה, ומקרים בין-לאומיים אחרים כדי להבין את הרציונל שיהווה את הבסיס להחלטה.
על פי הפרסומים אופיר דוידזאדה העריך כבר בקיץ שאין לו ממה לחשוש, כאשר חלק מהפרסומים דיברו שסעיף הרלוונטי דיבר איסור קנייה בלבד ולא דן בהשאלה, דבר שב"ש הכחישו. גם אם הפועל ב"ש צודקת, דוידזאדה עדיין יוכל להשתמש בפסיקת ביהמ"ש העליון אשר קבעה כי רק אינטרס לגיטימי של הפועל ב"ש יוכל לשלול משחקן את חופש העיסוק שלו (זכות יסוד במדינת ישראל), וגם פגיעה שכזאת צריכה להיות מתוחמת בזמן. היות שדוידזאדה שיחק שנה בגנט, שם עבר "צינון" אשר אמור היה לפגוע בידע אותו יוכל להעביר לקבוצתו הבאה ובכך להפוך כל ניסיון למנוע ממנו לשחק בקבוצה אחרת כניסיון "לא סביר" אשר פוגע בערכי החברה הישראלית. בעצם הטקטיקה הנ"ל הופכת את כל הסעיף ללא קביל ובכך הוא יוכל להוציא את הקליע המסוכן ביותר שיש לב"ש בקנה.
מנגד, הפועל ב"ש תוכל להוכיח כי מדובר בסעיף חוקי אם יצליחו להראות שיטת עבודה סודית אשר ייחודית רק להם, ובכך יוכלו לטעון שהסעיף סביר והוגן, שכן הוא מגן על אינטרס כלכלי לגיטימי. העבודה הפסיכולוגית של ברק בכר וצוותו, תרגילי הקרנות הססגוניים של מאמן השוערים הצעיר של הקבוצה גיא ויזינגר ואף שיטות פעולה נוספות של הקבוצה יכולות להיחשב כסוד מסחרי, עליו מותר לקבוצה להגן באמצעות סעיפים אלו.
גם הקבוצה לא תצליח להוכיח שהיא בעלת שיטות עבודה חדשניות וסודיות, היא תוכל לטעון שהשחקן פעל שלא בתום לב, משמע ניסיון לטעון שהשחקן ניסה להתנער מהסכם שהיה מקובל על ידי שני הצדדים, בדרך מלוכלכת, כאשר לרוב ביהמ"ש נוטה ללכת עם הצד שנפגע מהתנהגות שכזו גם אם הוא לא פעל לפי הוראות החוזה מילה במילה.
נדמה כי הבעיה המרכזית של הסעיפים של ב"ש, ושל מכבי פ"ת במקרה של גידי קניוק, היא שהסעיפים עצמם אינם מידתיים. ניסיון של הפועל ב"ש למנוע מעבר של דוידזאדה למכבי ת"א בלבד, בדומה לסעיפי "אנטי-ברצלונה" המפורסמים של ריאל, היה איסור סביר יותר, שכן ההגבלה על היכולת של השחקן לבחור היכן הוא משחק היא מינורית אם בכלל. קייס נוסף שיכל להשפיע על מצבם של שחקני הכדורגל האירופאים היה ניסיונו של שוער מיינץ לשעבר, היינץ מולר, אשר ניסה לטעון בביהמ"ש בגרמניה כי חוזי הכדורגל אינם חוקיים שכן בשונה ממקצועות כמו היי טק, רפואה, מלצרות וכו', החוזים בעולם הכדורגל מוגבלים בזמן, דבר שאסור ע"פ חוקי האיחוד האירופי. פיסקה חיובית בפרשה הזו הייתה עלולה לייצר שינוי בעולם ההעברות כפי שהכרנו אותו, אך ביהמ"ש הגרמני הכיר באופי המיוחד של עולם הכדורגל, ודחה את הטענה. יכול להיות שבקרוב אנו נראה קבוצות כדורגל אשר ינסו לטעון לשוני משמעותי משוק העבודה שיאפשר סעיפי "אי תחרות" קשיחים יותר, ומשמעותיים יותר, אך עד שתגיע פסיקה שכזו, נדמה כי אופיר דוידזאדה יוכל לישון בשקט.
יודגש, האמור לעיל אינו מהווה ייעוץ משפטי או תחליף להתייעצות עם עורך דין מומחה בתחום ואין להסתמך על התוכן בביצוע או בהימנעות מביצוע פעולה כלשהי. הסקירה הנ"ל אינה מתיימרת לתת מענה מקיף להוראות הדין או ביטוי לנסיבות הספציפיות של כל מקרה ומקרה ולכן מי שמסתמך עליה ללא ייעוץ פרטני נושא באחריות לתוצאות.
