את קריירת הכדורסל של אלונזו מורנינג אפשר לחלק לשניים. הוא היה אחד השחקנים המפחידים והמאיימים ביותר שידעה הליגה. האתלטיות, הכוח והאנרגיות האינסופיות שהביא למגרש נכנסו עמוק לראש של השחקנים הבכירים של הליגה. בחלקה השני, אחרי שאובחן כחולה במחלת כליות שמסכנת את חייו, וחזר כנגד כל הסיכויים, הוא נאלץ להשלים עם אובדן אותן יכולות שהפכו אותו למה שהיה, ולקבל באהבה את היותו שחקן משני בקבוצה מובילה. אבל בכל מקרה, בכל הקריירה ובכל חייו, "זו" נאבק בקשיים ובספקות. והוא עשה זאת בדרך היחידה שהכיר – עם המון לב ותשוקה.
מורנינג נאלץ לקבל את ההחלטה הקשה ביותר שאפשר כבר בגיל 12 בערך. הוריו, אחרי ניסיונות רבים להציל את מערכת היחסים שלהם, התגרשו סופית ואילצו את אלונזו הצעיר לבחור בין אביו לאמו. הילד בחר באופציה שלישית: לעבור לגור במשפחת אומנה, אצל חברה טובה של ההורים. הוא מעיד על יחס אישי וקרוב למרות ריבוי הילדים בבית האומנה באותו הזמן.
לבית האומנה הוא הגיע, כאמור, בגיל 12, כאשר גובהו כבר חצה את רף ה-1.80 מטר. בכיתה ט' הוא כבר היה מעל שני מטר בגובהו, ולחץ חברתי דחף אותו לנסות ולהתקבל לקבוצת הכדורסל של התיכון בעיר הולדתו, צ'סאפיק במדינת וירג'יניה. הוא לא בדיוק תפס את עניין הכדורסל הזה מההתחלה. הוא לא היה שחקן טוב מדי, לרוב מגושם ושלומיאלי, מה שכמובן משך אליו הצקות מחבריו לספסל הלימודים. בכל זאת, מי אי פעם שמע על בחור כל כך גבוה שלא יודע לשחק כדורסל? וכמובן שהתגובה הראשונית למשהו לא מוכר היא לגחך אותו ולהפוך אותו לבדיחה.
אלונזו לא היה צריך יותר מזה. הוא השתמש בביקורת עליו כדלק, כמוטיבציה. ככוח שדחף אותו קדימה. מהרגע שגילה את המשחק, הוא התאמן והתאמן בכדורסל בכל הזדמנות שרק הייתה לו. אמו האומנת ראתה את הרצינות שלו בנוגע למשחק ודאגה לשלוח אותו למחנות כדורסל בקיץ. כמה קיצים והמון עבודה אחר כך, מורנינג הפך לאחד משחקני כדורסל התיכונים הטובים בארצות הברית, ובשנתו האחרונה הוביל את התיכון שלו ל-51 ניצחונות רצופים ואליפות מדינת וירג'יניה, תוך ממוצעים של 25 נקודות, 15 ריבאונדים וכמובן 12 חסימות(!) למשחק. במחזור הגיוס של שנת 1988, הוא קיבל את הכבוד להיות השחקן המדורג ראשון – מעל שחקנים כמו שון קמפ וכריסטיאן לייטנר, בין היתר.
האוניברסיטה שקיבלה את הכבוד בלצפות בו משחק כדורסל בקמפוס שלה היא האוניברסיטה של עיר הבירה, אוניברסיטת ג'ורג'טאון. מורנינג הגיע שלוש שנים אחרי העזיבה של השחקן שהוביל אותה חזרה לרלוונטיות אחרי שנים של חוסר בהצלחה קבוצתית, פטריק יואינג. מה רבה הייתה ההפתעה של הקהל בוושינגטון כשאיזה פרשמן הוריד את האימונית וחשף את מספר 33 הישן של ה"Hoya Destroya" המקורי. אף אחד לא הבין למה נותנים למישהו אחר את מספר החולצה של השחקן מספר 1 בהסיטוריה של האונברסיטה. ובטח שאף אחד לא האמין שמורנינג יכול להתקרב אליו, לשחקן שסחב את ג'ורג'טאון לאליפות היחידה שלה.
הישארו מעודכנים
ארבע שנים מאוחר יותר, המספר 33 הפך למזוהה עם שתי אגדות ג'ורג'טאון. בשנתו האחרונה בקולג' נבחר לחמישיית העונה בארצות הברית, והדראפט שלח אותו לתחנה הבאה בחייו, דרומה.
בדראפט 1992, הדראפט הראשון בהיסטוריה של קבוצת ההרחבה אורלנדו מג'יק, שאקיל אוניל מאוניברסיטת לואיזיאנה סטייט נבחר ראשון לאורלנדו. כוכב ג'ורג'טאון נבחר שני, והגיע לשחק בשארלוט הורנטס. במקצוענים, הסיפור כבר היה שונה. הוא לא גבה הרבה מאז שנות התיכון, והגיע לליגה בגובה 2.08 מטר. הוא לא התברך בטאץ' או ביכולות השליטה בכדור שהיו ליואינג, אבל הוא היה אתלט במשקל כ-120 קילוגרם של שריר. אבל שום מסת שריר שבעולם לא תשנה את העובדה שהוא סנטר בגוף של פאוור פורווד, ונמוך בלפחות חמישה סנטימטר מהמצ'אפים שלו. הנה עוד קושי, קושי רציני ביותר בתקופה בה הגבוהים שלטו בליגה. גם את המשוכה הזו עבר מורנינג בקלילות.
בשארלוט, עם הגעתו של מורנינג נוצרה השלישייה שאפילו היום מככבת על קיר בעיר שארלוט – מאגסי בוגס – השחקן הנמוך ביותר שאי פעם שיחק בליגה, לארי ג'ונסון, וכמובן "זו". אחד השילובים המעניינים והמלהיבים ביותר בהיסטוריית הליגה, שלא הרבה מזכירים אותו באמת. בהיסטוריית העיר שארלוט, זו הייתה קבוצת הכדורסל הטובה ביותר שהעיר תזכור עד ימינו. במיוחד בעונת 1993, לארי ג'ונסון ומורנינג העמידו שניהם ממוצעים של מעל 20 נקודות ו-10 ריבאונדים. אבל השלישייה הזאת לא עברה את הסיבוב השני בפלייאוף, ושיתוף הפעולה ביניהם לא ממש נמשך הרבה זמן – אחרי עונת 94/95, מורנינג נשלח בטרייד למיאמי היט. יכול מאוד להיות שהמתיחות בין ג'ונסון למורנינג הייתה אחד הגורמים לסירובו של מורנינג לחוזה החדש, מה שהביא איתו בסופו של דבר את הטרייד, ואת הפרק החדש בקריירה של אלונזו.
מורנינג הפך מיידית למרכז הקבוצה של פט ריילי. ביחד עם טים הארדוויי, מיאמי הפכה לאיום של ממש בקונפרנס המזרחי של ה-NBA. בכל חמש העונות בהן שיחק היה מורנינג לשחקן המוביל בקבוצה שהגיעה בקלות לפלייאוף, וניסתה לקרוא תיגר של ממש על שיקגו של מייקל ג'ורדן. אבל למרות ההופעות הנפלאות של הארדוויי ומורנינג, הצמד הנפלא לא הצליח להביא את מיאמי לגמר אפילו פעם אחת, עם הפסדי פלייאוף לשיקאגו וניו יורק, כל פעם בשלב אחר. האחרון שבהם היה בסדרת סיבוב ראשון מול הניקס של לארי ג'ונסון, ובמשחק 4 אגרופים הדדיים גרמו להשעייה של מורנינג ממשחק 5 המכריע.
לפני עונת 2000/01, אובחנה אצל מורנינג בעיה בתפקוד הכליות. הוא הפסיד את חמשת החודשים הראשונים של העונה, חזר מאוחר מדי וייצר השפעה מעטה מדי על קבוצה שהגיעה עם ציפיות גדולות וסיימה את העונה בסוויפ מול, כן כן, השארלוט הורנטס. למרות מצב הכליות שלו הוא שיחק למשך כל העונה הבאה, עם יכולת ירודה כמובן. מיאמי החמיצה את הפלייאוף לראשונה מאז שהגיע מורנינג, והכליות מנעו ממנו לשחק את עונת 2002/03.
חוזהו במיאמי הסתיים בסוף אותה עונה, אבל הוא בכל זאת הצליח לקבל חוזה לארבע שנים בניו ג'רזי. אבל בנובמבר 2003 הודיע מורנינג על פרישה מכדורסל כתוצאה ממצבו. המלחמה של אלונזו המשיכה – הוא ממש לא התכוון לוותר על הכדורסל. הוא עבר השתלת כליה, אותה קיבל מבן דוד רחוק, וחזר לשחק כדורסל אצל ניו ג'רזי.
החזרה לשחק לא הייתה קלה. הגיל לא בדיוק שיחק לטובתו, וכמובן הניתוח שעבר פגעו דרסטית ביכולות הפיזיות עליהן כל כך התבסס. זה גם התבטא בזמנו על המגרש – מורנינג ראה הרבה ספסל בתקופתו הקצרה בנטס, והתקשה מאוד לקבל את מצבו החדש כשחקן קצה רוטציה שלא בדיוק יכול לגעת בכדורים אותם קטף מהאוויר רק לפני כמה שנים. הוא הצהיר בפומבי שאינו מעוניין לשחק יותר בניו ג'רזי. בקשתו בסופו של דבר התקבלה, אך דברים לא הלכו לטובתו למרות זאת – טורונטו קיבלה אותו בטרייד רק כדי להתיר את חוזהו מיידית, והוא חזר למיאמי לקראת סוף העונה תמורת חוזה מינימום.
הוא חתם על חוזה ארוך טווח מאוחר יותר במיאמי, ושם הוא סוף סוף קיבל על עצמו את מעמדו החדש כשחקן כדורסל. למרות שהביצועים האתלטיים כבר לא היו שם, התשוקה, האנרגיה וההקרבה נשארו והפכו את מורנינג לשחקן משלים מצויין שעדיין השפיע רבות על המשחק. הוא עזר למיאמי להגיע עד למשחק שביעי בגמר המזרח מול האלופה המכהנת דטרויט. מיאמי היט של עונת 2005/06, בהובלת שאקיל אוניל ודוויין ווייד, ועם העזרה של גארי פייטון ואנטואן ווקר, הייתה כבר סיפור אחר. הפעם מיאמי ניצחה את דטרויט בגמר המזרח בשישה משחקים, העפילה לגמר ראשון בתולדותיה, וניצחה את דאלאס 4-2 אחרי הפסדים בשני המשחקים הראשונים. מורנינג קיבל באהבה את תפקידו כשחקן שבא מהספסל לתת את הטון בהגנה, ותוגמל בטבעת אליפות בשנה ה-14 שלו בליגה.
זו יכלה להיות הזדמנות נפלאה לרכב אל השקיעה, אבל מורנינג כמו מורנינג לא התכוון לוותר במהירות על המשחק שכה אהב – גם אם זה אומר לפרוש בשיא. הוא נשאר שחקן פעיל למשך עוד שתי עונות וגם הפך לקלע המצטיין בהיסטוריית המועדון, עד שלבסוף פרש בינואר 2009. בהמשך הוא חזר לארגון ושימש כראש מערך הסקאוטינג והגיוס של המועדון, תפקיד אותו ממלא גם כיום. בנוסף, מורנינג ממשיך להיות פעיל מאוד בצדקה ותרומה לקהילה. את המורשת שלו הוא כבר ביסס – אחד השחקנים הגדולים בהיסטוריה של שתי קבוצות שונות, אחד המרתיעים והאנרגטיים אי פעם, ואדם שלא ויתר עד הסוף.
