תקרת שכר ב-NBA – כן, לא, למה?
יאן מלניקוב
12 בנובמבר 2017
כללי
1 דק׳ קריאה
תקרת השכר ב-NBA היא לא מה שיעלה לנו לראש כשנשמע את המושג "תקרת שכר". היא פועלת במשותף עם כמה וכמה חוקים שמאפשרים לקבוצות לעבור אותה באופן די משמעותי, בניגוד למשל ל-NFL או ה-NHL שלא מאפשרות לעבור את התקרה שלהן.
זו אחת הסיבות שהשאלה "האם יש להוריד\להעלות\לבטל" את תקרת השכר בליגה היא לא אחת שאפשר לענות עליה בפשטות, ואולי, במקרים מסויימים, לא רלוונטית כלל. יש הרבה יותר עומק בתקרת השכר והרבה פקטורים לקחת בחשבון כשמנהלים בנושא שלה דיון. אנסה כאן להציג כמה שיותר מהם, ולתרום לידע של הקוראים בנושא הזה, שטיפה יותר מסובך ממה שהוא נראה מבחוץ ואולי לא כולם התעמקו בו.
רק תופעת לוואי
אחת השגיאות הנפוצות ביותר בקרב אוהדי ספורט באשר הם היא המחשבה שתקרת השכר מיועדת כדי למנוע חוסר איזון תחרותי, להקשות על קבוצות לייצר שושלות, לאפשר לכולם הזדמנות שווה ללא תלות בתקציב, וכן הלאה. האם תקרת השכר עושה את כל זה? עקרונית, כן. האם זו מטרת העל שלה? ובכן, לא ממש.
תקרת השכר היום היא כחמישים אחוז ממה שנקרא BRI – ראשי תיבות של Basketball Related Income, או בשפת הקודש: הכנסות הנוגעות לכדורסל. מה זה כולל? יש בערך 10 עמודים בהסכם הקיבוצי שמגדירים בדיוק מהי הכנסה כזאת, אך אם נקצר וניקח את העיקר נגיע להכנסות מכרטיסים, זכויות שידור, חנייה, מזנונים באולם, וכיוצא באלה.
אם תקרת השכר קשורה בהכנסות הליגה, קל מאוד להסיק מכאן מהי מטרת העל שלה בימינו. תשאלו את בעלי קבוצות הכדורגל איזה עסק כושל זה הספורט הזה. אין הרבה בעלי קבוצות כדורגל שמסיימים את העניין בלי להפסיד כסף. זה בדיוק מה שתקרת השכר מנסה למנוע – בעלי קבוצות שמוציאים הרבה יותר מדי כסף, לפעמים אפילו כסף שאין להם(כן, אתה שם, פלורנטינו, אני מדבר עליך) כדי שהקבוצה שלהם תצליח.
רך, קשה
כפי שכבר ציינתי בהתחלה, תקרת השכר ב-NFL או ב-NHL לא מאפשרת לקבוצות לעבור אותה בכלל. זה מה שנקרא "תקרה קשיחה". לקבוצות הרבה יותר קל להגיע למצב בו הסגל שלהן פשוט טוב מדי, והן נאלצות להיפרד משחקנים שהיו שמחות להשאיר אם לא הייתה תקרה.
ב-NBA, תקרת השכר היא תקרה "רכה". ניתן, תחת תנאים מסויימים, לעבור אותה. קבוצה לא יכולה להביא בטרייד או להחתים שחקן חופשי מקבוצה אחרת אם אין לה מספיק מקום לכך בתקרה, כמובן. אבל היא כן יכולה להשאיר בשורותיה שחקנים שלה שהופכים לחופשיים.
כיצד, אתם שואלים? התשובה לכך טמונה בלארי בירד.
לארי בירד, בנוסף לגדולה שלו ומעמדו כאגדה, היה גם השחקן הראשון שהליגה אפשרה לקבוצה שלו להחתים מחדש תוך חציית תקרת השכר. מאז, לכל שחקן ששיחק שלוש שנים בקבוצה מבלי לעבור בתור שחקן חופשי או להיחתך, יש "זכויות בירד". הזכויות האלה כמובן שייכות לקבוצה ולא לשחקן, שכן הקבוצה יכולה לעבור את תקרת השכר כדי להחתים אותו על חוזה שישאיר אותו אצלה. חשוב לציין שזכויות הבירד על שחקן שעבר בטרייד, עוברות ביחד איתו וקבוצתו החדשה יכולה להשתמש בהן עליו.
כמה רכה תקרת השכר בליגה? 22 קבוצות מתוך 30 נמצאות כרגע מעל תקרת השכר, שעומדת על 99 מיליון דולר העונה. לכמה בעלים לא אכפת לשלם מס מותרות? 15 קבוצות משלמות מעל 113 מיליון דולר במשכורות, חצי מקבוצות הליגה. אז האם תקרת השכר בNBA משיגה את מטרת האיזון התחרותי? עכשיו כבר יש סיבה טובה לפקפק ברעיון.
כתוב בכוכבים
ההסכם הקיבוצי החדש, שנחתם בין השחקנים לבעלי הקבוצות בחודש דצמבר 2016, הביא לליגה את חוזה ה"סופרמקס" המדובר, עליו כזכור חתם בין היתר סטפן קארי בקיץ האחרון. שווי החוזה הוא 35% מתקרת השכר, לעומת מקסימום רגיל לשחקן עם אותו ותק בליגה ששווה 30%. השחקן חייב להיות בעונה השמינית או התשיעית שלו בליגה, והקבוצה חייבת להיות הקבוצה שבחרה אותו בדראפט או השיגה אותו בטרייד במהלך חוזה הרוקי שלו. בנוסף, השחקן חייב לעמוד באחד מהתנאים הבאים:
- נבחר לאחת משלושת קבוצות All-NBA בעונה לפני חתימת החוזה, או בשתיים מתוך שלוש העונות לפני
- קיבל את פרס שחקן ההגנה של השנה בעונה לפני חתימת החוזה, או בשתיים מתוך שלוש העונות לפני
- נבחר ל-MVP של הליגה באחת משלוש העונות הקודמות
כפי שניתן לראות, מדובר במועדון מצומצם מאוד של שחקנים. את הדיון לגבי היחס כלפי הכוכבים לעומת שאר הליגה נשאיר ליום אחר, אבל ההשפעה של הסופרמקס על כלל הליגה היא ברורה – הוא מאפשר לקבוצות לשמור על השחקנים שלהן בקלות רבה הרבה יותר. אם סטף קארי היה רוצה לעזוב את גולדן סטייט ולחתום על מקסימום בקבוצה אחרת, הוא היה מוותר על לא פחות מ-76 מיליון דולר כוללים. ראינו את סקרמנטו שולחת את דמרקוס קאזינס לניו אורלינס ונמנעת מהתחייבות כלכלית ברמה הזו.
אז ברור לנו שזה לא בדיוק משמר את התחרותיות בליגה, אם קבוצה יכולה לשמור על הכוכב שלה בכזו קלות. תופעת לוואי נוספת שעלולה לקרות היא שחקנים שיבקשו טרייד במהלך חוזה הרוקי שלהם כדי לצאת מסיטואציות קשות ולחפש קבוצה בה יש להם יותר סיכוי להתחרות על אליפות. דמיינו, למשל, את פורזינגיס מחליט שנמאס לו מהבלאגן בניקס ומבקש טרייד למקום אחר. כך הוא גם שומר על הזכות שלו לסופרמקס בבוא הזמן, וגם מוציא את עצמו מקבוצה בה לא יכול לעשות הרבה. פורזינגיס מתחבר עם כוכב אחר ויוצר עוד סופרטים, האיזון התחרותי נפגע עוד יותר.
אז מה למדנו?
ראינו שיש מה לעשות עם תקרת השכר והחוקים הסובבים אותה, אם אנחנו באמת רוצים להשיג שיוויון, תחרותיות והזדמנות שווה לכולם. אין ספק שהסופרמקס, על גבי חוק בירד, יקשה על קבוצות "לגנוב" את החופשיים הבולטים מהקבוצות שלהם. זה לחלוטין יבטח בצורך של קבוצות להצליח כדי לשכנע את הכוכב שלהן להישאר, או הרצון של קבוצות לחסוך בתקרת השכר כדי להשאיר מקום לכוכב שמתפנה בקיץ הבא. מצד שני, הוא יגרום לקבוצות לשים יותר דגש על הדראפט ועל מציאת שחקנים משם. שימו לב למשל לפילדלפיה, שמחזיקה בלפחות שני שחקנים שיכולים להיות כוכבי על ואם יישארו בקבוצה, גם יהיו זכאים לחוזה סופרמקס.
ראינו גם שהשאלה שהוצגה בהתחלה, האם להוריד\להעלות\לבטל את תקרת השכר היא פשטנית מדי וקשה לענות עליה, מכיוון שחוקי השכר של הליגה הם הרבה יותר מסובכים מהתקרה עצמה ושינוי התקרה לא באמת יעשה שינוי עקרוני בהתנהלות הליגה. ראינו שהמשכורות הן לא יותר מאחוזים מהתקרה, כך שהן יעלו וירדו איתה. וכמובן, למדנו שהתקרה ב-NBA היא לא יותר ממספר ביקורת, שתלוי בהכנסות הליגה ומיועד למנוע הפסדים עצומים של בעלי הקבוצות.
הליגה הזאת שייכת לכוכבים, וההסכם החדש שם על זה את הדגש הגדול ביותר. הכוכבים הם אלו שמחליטים לאן הכסף הולך. ולמקום אליו הולך הכסף, הולכת הליגה. שלא תטעו, הגיוני מאוד שהכוכבים הם אלו שישלטו בכסף של שחקני הליגה. הם אלה שמכניסים לה את רובו.
