בימים של משא ומתנים ועסקאות במיליוני יורו, מארק האמשיק מסרב להיכנע לתכתיבי החברה. סיפורו של שחקן כדורגל שהוא קודם כל אוהד שרוף של קבוצתו ומעריץ של המשחק, לפחות של החלק הטהור בו
לפי ההיגיון הבריא-מארק האמשיק הוא איש טיפש. בשונה מכל שיקול הגיוני, הוא בוחר לוותר על משכורות גבוהות ותארים יוקרתיים, בשביל משהו שולי שנובע בכלל מתגובות גופניות לא רציונלית, כמו תשוקה, תחושת שייכות ואחוות יחידה. זו כנראה הסיבה למה הוא נהפך בשבועות האחרונים לאחד השחקנים הפופולאריים ביותר, לפחות בקרב האוהדים הפנאטים, אלא שלא סופרים שערים, אלא גליצ'ים.
אנחנו אוהבים אותו כי אנחנו כמוהו-טיפשים. תחשבו על זה במקום להיעלב. יש סיבה רציונלית להתרגש כל כך, ממשחק לא מתוחכם במיוחד כמו הכדורגל ?
האמשיק מזכיר לנו מה שרבים מהקולגות שלו, כמו גם לא מעט מאוהדי הקבוצות, שכחו. האהבה למשחק הכדורגל היא אינה דבר רציונאלי, לפחות לא בבסיסה. אם בשביל אוהד הפוקד את המגרשים בתדירות גבוה מדובר ביותר מתחביב, אז גם האמשיק הבהיר לכל ארץ המגף: "זה הוא לא רק מקום הפרנסה שלי, אני נאפוליטני".
זה מרגיש מעט כמו מלחמת דורות, כמו סבא שמנסה לספר לנכדו על הטלוויזיה הראשונה שלו בשחור לבן, או נכד שמנסה להסביר לסבו איך משתמשים בסמארט-פון. אבל זה לא צריך להיות ככה. כן העולם מתקדם לכיוון הצרכני, זה השפיע גם אספקטים תרבותיים שהם אינם הכדורגל, כמו עולם המוזיקה והקולנוע. אבל אין ספק שכל אוהד כדורגל, לא משנה אם של ריאל מדריד, ראג'ה קאזבלנקה או הפועל מרמורק, ירצה איש (לפני היותו "שחקן") כמו מארק האמשיק בקבוצתו. אבל בשונה מרוב השחקנים שדווקא כן נעים קודם כל לפי התשוקה למשחק ולמועדון שלהם, לפני ההצלחה המקצועית, מארק האמשיק נמצא במעמד של שחקן מהטופ האירופי.
הישארו מעודכנים
הוא אומנם לא חכם כמו פיאניץ', או רב גוני כמו נאינגולאן, אך הוא בהחלט קרוב. וכשרואים שחקן כדורגל כזה, מבוקש במועדוני פאר, כולל היריבה הגדולה ביותר של קבוצתו, שכבר "גנבה" לאורך השנים, מספר שחקנים אהובים ביציעי הסאן פאולו שהפכו למוקצים, ניתן רק להתפעל מ-"הטמטום" שלו. כי כמו שכבר כתבתי, גם אנחנו כאלה.
הסלובקי שהגיע מברשיה בקיץ 2007, התחבר בכל רמ"ח איבריו לגישה הבדלנית של אוהדי נאפולי-גישת ה-"אנחנו נגד העולם, אנחנו נגד הצפון". אך בקיץ האחרון, הקפיטנו, הזקוק לשני שערים בלבד על מנת להשתוות ל-מראדונה ככובש המוביל בתולדות ה-ג'ילי אזורי, הבהיר לכלל אוהדי הכדורגל ברחבי תבל, שהוא עשוי מחומר אחר, למרות שהוא נמצא בנקודה ממנה אפשר בהחלט להגיע למועדונים שישפרו את רקורד התארים הצנוע שלו.
כשמסתכלים על נאפולי-העיר והמועדון, ניתן בהחלט להסתכל על אופי המועדון ככזה החצוי בנפשו, בין הכדורגל המודרני לזה בעל האופי הקלסי יותר. מועדון בעל היסטוריה מרשימה, אך דל בתארים, אוכלוסיית אוהדים מקומית ופנאטית, עם אולטראס בעל קשרים למאפיה המקומית (לכאורה), אך כזה שגם זוכה לאהדה אוניברסלית נרחבת. גם ברמת השחקנים שעברו במועדון, ניתן למצוא מספר מקרים חופפים בין שחקנים ששמרו על נאמנותם לקהל שהעניק להם אהבה בעוצמות שקשה לתאר, לעומת כאלו שערקו לכסף גדול ולעתים ליריבות נצחיות.
הזיכרון הקולקטיבי יקח אותנו ל-4 שמות של שחקני כדורגל גדולים, אותם יש לחלק לצמד קטגוריות. שני ארגנטינאים, איטלקי וסלובקי. מארק האמשיק -כמובן מוצב לצד אלוהי הכדורגל והעיר נאפולי-דייגו מראדונה, שאומנם לא היה שייך באופן בלעדי לעיר, עקב היותו מי שהוא בשביל העם הארגנטינאי, אך ברור לכל חובב ספורט ממוצע, שלמרות שהמאסטרו שיחק בברצלונה וקצת בסביליה, נאמנותו ביבשת אירופה, שייכת לאחת.
האהבה של העיר למראדונה באה לידי ביטוי בכל יום, גם 26 שנים לאחר שעזב נאפולי, בציורי גרפיטי, באנרים שמונפים עם דיוקנו במשחקי הבית ועשרות אלפי תושבי העיר, שמעבירים את המורשת מאב לבן ומאם לבת. רבים מהם שיתפו פעולה עם בקשתו של דייגו במהלך מונדיאל 1990, שנערך בארץ המגף, לעודד אותו ואת האלביסלסטה שלו, מול הנבחרת המקומית- המיוצגת בעיקר על ידי שחקני קבוצות שמגיעות מטורינו וצפונה משם.
אם דייגו מצטרף למחנה של האמשיק, אז המקבילים להם יהיו ללא ספק שניים מהגדולים של הכדורגל האיטלקי, איש בעמדתו. דינו זוף וגונזאלו היגוואין. גם השוער האגדי שזכה במונדיאל עם הסקוודרה אזורה וגם מכונת השערים המושמצת, צמחו לגדולה בנאפולי, התאהבו בקהל שהחזיר להם באלף מונים ולבסוף עברו ליריבה השנואה מכל, יובנטוס.
החיים הם לא שחור ולבן, גם זוף וגם היגוואין החצינו את הערכתם למועדון המיוחד הזה ולקהל העוצמתי שלו, אך בסופו של דבר טובתם הייתה מעל הכל זכותם, הם הרוויחו כסף ותארים, אך אולי הפסידו משהו שלא מתומצת במספרים. אבל אנחנו מתעסקים בטמטום הזה, כזה שמסדר לך דיוקן עצום על אחד ממבני הדיור הציבורי בעיר, כפי שמראדונה קיבל ועתה גם האמשיק.
כמעט כל בסיס אוהדים איטלקי, יודע להעריך שחקנים שרואים את המועדון כפי שהם רואים אותו. ולמרות שבאופן יחסי ניתן למצוא לא מעט שחקנים כאלו בארץ המגף, רובם שייכים לדור אחר מהאמשיק. אצל הדור עליו הקשר ההתקפי הסלובקי נמנה וממנו והלאה; ה-"אני" הפך להיות החלק החשוב ביותר, לרוב שחקני הכדורגל ברחבי העולם, כמו שאמרנו -"חשיבה רציונלית", הם לא סובלים מ-"הטמטום", או שהם נגמלים ממנו.
היום המשחק שונה ומעל הכל המרקאטו שונה. 22 שנים לאחר חוק בוסמן, יש לכדורגלנים כוח כפי שלא היה להם מעולם. זה לא דבר רע בהכרח, אבל כמו כל תיקון בעולמנו, תאוות הבצע גוברת על כל ערך עליון. זהו עולמם של הסוכנים, שלקחו את המודל ה-הוליוודי, ה-"ארי גולד" ויישמו אותו בעולם הספורטיבי, עם דגש בולט על הענף הפופולרי בתבל. זה שבעבר היה שייך לעם. עובדתית זה כבר לא המצב.
רק צריך להסתכל על הקרנבל שחל סביב דונארומה בימים אלו. השוער הצעיר, שעתיד לרשת את בופון בנבחרת, יצר משא ומתן מול קבוצתו מילאן, שהוצת תקשורתית על ידי סוכני הגחמתי-מינו ראיולה המושמץ. הסוכן שקנה בעבר את אחוזתו המפורסמת של אל קאפון, הפך לאחת הדמויות השנואות ברחבי איטליה, בעקבות התנהלותו כמי שייצג את פול פוגבה (וגזר כנראה קופון שמן על המעבר שלו ליונייטד), זלאטן איברהימוביץ' ועכשיו-ג'יג'יו בן ה-18. השוער ספג ריקושטים רבים מהתקשורת ומכלל אוהדי הקבוצות, עם דגש כמובן על הגרעין הקשה של אוהדי מילאן, שדרשו מההנהלה החדשה להשיב אותו ביציע עד תום החוזה שלו.
המקרה הזה אומנם פגע בקריירה של השוער, אך מי שקרנו זרחה כמעין קונטרה מספקת קתרזיס, היה שוב- מארק האמשיק. נאמנותו המוחלטת לנאפולי לעומת פיתוים שישברו את לבם של אוהדיו, פשוט מעוררת הערצה. פאבל נאדבד כבר סיפר בעבר, כי יובנטוס אכן התעניינה לצרף את הסלובקי, שסירב בתוקף. גם העובדה שהאמשיק שפיטר את ראיולה המתויג כנבל, משירותו כסוכן שלו, הקנו לו עוד אלמנט פולקלוריסטי שאוהדי "הכדורגל האמיתי", יודעים להעריך.
אז כאמור זו תהיה שנתו העשירית של הקפיטנו בנאפולי, שכאמור מחזיק בחוזה עד 2020 במועדון. הוא הבקיע 113 שערים, מסר 97 אסיסטים, רשם 452 הופעות במדי הג'ילי אזורי והפך לבן המאומץ של העיר. מארק מקבל אפילו יותר אהבה מ-לורנצו אינסינייה, בן העיר היחיד בהרכב הקבוצה. זה הוא רומן שאומנם טרם העניק למועדון סקודטו, אולי גם לא יעניק. אבל המועדון שדשדש מאז עזיבתו של מראדונה, חזר לצמרת הסריה A באופן שיטתי, שקרדיט גדול מכך מגיע להאמשיק, שעבר תחת חמישה מאמנים, שיחק לצד כמה מהשחקנים הגדולים באירופה וזכה בגביע אחד, לצד מספר סגנויות וקמפיינים בליגת האלופות.
לאוהדי נאפולי יש שיר מפורסם שמילותיו הן פחות או יותר אלו:
"יום אחד לפתע, התאהבתי בך. הלב שלי דפק, אל תשאלי אותי למה. מאז הזמן עבר, אבל אני עוד כאן. מאז ולתמיד-אגן על העיר".
(קרדיט: Ultras World)
מארק לקח את מילות השיר הללו, המייצגות את הרגשות הכי פרימיטיביים שהאדם שימר לעצמו ויישם אותן לקריירה שלו. הוא אולי נוהג בטיפשות, אבל גם אנחנו, כל אלו ההולכים עם הקבוצות שלהם לחורים שונים ומשונים, שורפים את השבתות שלנו על המחוג הקיצוני של שמחה ודיכאון, מעבירים ימים שלמים עם ראש למטה בעקבות עזיבה של שחקן אהוב או הפסד ליריבה שנואה. מארק האמשיק הוא אוהד כדורגל והוא אוהד שרוף של נאפולי. ושמישהו יגיד לו שזכייה בליגת האלופות מרגשת יותר.
