במשך שנים, הכדורסל האמריקאי נשלט על ידי הגבוהים. ווילט צ׳מברליין וביל ראסל בשנות השישים, ד"ר ג׳יי בשנות ה-70 המעופפות שלו. ואז התחילה היריבות בין בוסטון ללייקרס בשנות ה80. אבל מה שגנב את ההצגה זה לא בהכרח האן בי איי באותם שנים, אלא המעבר השליטה בין הגבוהים לקו האחורי.
בשנות ה-80 מג׳יק ג׳ונסון ולארי בירד החזירו את הצפייה של העולם לאן בי איי התחרותי יותר והפיזי יותר. אבל היה איזשהו שחקן במכללות שדיברו עליו לא מעט, שיכול להיות הדבר הבא. שחקן במכללת גונזאגה בוושינגטון, שחקן בשם, ג׳ון סטוקטון.
סטוקטון היה נחשב לרכז טהור שמשלב נקודות, אסיסטים, ריבאונדים, וניהול משחק. בעונה הראשונה שלו במכללות, היו לסטוקטון ממוצעים של 21 נקודות מ-57% מהשדה, וסיים את העונה במאזן 17-11. מספרי האסיסטים שלו לאורך כל ה-4 שנים לא עלו בגלל השחקנים שלידו. אבל הוא ניסה הכל. למרות אי יכולת לזכות באליפות המכללות.
אחרי 4 שנים הוא נכנס לדראפט 84 (היום הדראפט הכי טוב בכל הזמנים והסיוט הראשון של פורטלנד). הוא נבחר במקום ה-16 על ידי יוטה ג׳אז ובעונת הרוקי שלו היו לו ממוצעים נמוכים של 5 נקודות ו-5 אסיסטים למשחק. אבל הקבוצה בנתה עליו לעתיד ואחרי שהביאו את קארל מלון, העסק התחיל להתחמם. עונת השיא של סטוקטון הגיעה 4 שנים אחרי, 17 נקודות ו-14 אסיסטים. ולמשך רוב העונות שלו ביוטה ג׳אז (19 שנה) היה במספרים דו ספרתיים בנקודות ואסיסטים.
בקיץ 92׳, הוא נבחר לסגל המקוצר של נבחרת ארה״ב עם כל הכוכבים ביניהם, מייקל ג׳ורדן, לארי בירד, קארל מאלון, סקוטי פיפן ומג׳יק ג׳ונסון. הנבחרת כונתה בשמה המקורי ״הדרים טים״ בה הם זכו במדליית הזהב בקלות רבה. לקראת העונה שהתחילה, סטוקטון ומאלון התחילו לרוץ לפלייאוף ביחד, וכבר הכתירו אותם בתור הצמד הכי טוב בכל הזמנים, אבל לצערם, לא הצליחו להגיע לגמר האן בי איי, והודחו מספר פעמים בגמר המערב על ידי קבוצות כמו סן אנטוניו ויוסטון רוקטס.
בעונת 97/8 יוטה הגיעה לגמר לראשונה מול שיקאגו של ג׳ורדן ופיפן. והפסידו להם ב6 משחקים. אבל סטוקטון לא אמר נואש, בעונה שאחרי זה שוב הגיע לגמר, אבל לצערו שוב הפסיד לג׳ורדן בגמר ב-7 משחקים, בסדרת הגמר המפורסמת. במשחק 7 לסטוקטון הייתה הזדמנות לגנוב את הטבעת השישית של ג׳ורדן אבל החטיא על הבאזר והפסיד שוב את הזדמנות לקחת טבעת. ומאז לא הצליח להגיע לאותו מעמד.
ב-2003 סטוקטון הודיע על פרישה ממשחק פעיל, ונבחר לאחד מ-50 השחקנים הכי טובים בכל הזמנים, והוא מחזיק בשיא האסיסטים לקריירה ובשיא החטיפות, וברזומה שלו גם שתי מדליות זהב אחרי ברצלונה, הוא זכה גם ב-96.
ב-2004 גונזאגה ויוטה הפרישו את מספר 12 ממשחק פעיל. ועד היום הוא נחשב לאחד הרכזים הכי טובים במשחק. ולאחד השחקנים הטובים שלא זכו באליפות. למרות שבהחלט מגיע לו. עד היום סטוקטון עוקב אחרי שתי הקבוצות שלו. והיום כשהוא בן 55, לא מוותר על המשחק שהוא הכי אוהב. אבל בהחלט הוא יכול להסתכל על הקריירה האגדית שלו ולהגיד שעשה המון. ולנו האוהדים, בטח אפשר להכריז, שג׳ון סטוקטון הוא אולי, הרכז הכי טוב בכל הזמנים (סליחה מג׳יק).
היום, ג׳ון סטוקטון עוקב ועוזר לקריירה של הבן שלו, בתקווה שיעלה להיות שחקן כמוהו. אנחנו בתור אוהדים שמחים שהשושלת ממשיכה, רק מקווים שהיא תצליח.
