כיף להיזכר

היום חוגג טל בורשטיין 37 שנים ולנו נותרו רק הזיכרונות והגעגועים במיוחד עכשיו , שמכבי תל אביב מודל 16/17 כל כך זקוקה למנהיג שקט, מופנם שפשוט עובד על המגרש. יומולדת לגדול שחקני הכדורסל הישראלי בכל הזמנים.

לקבוצת הכדורסל של מכבי תל אביב יש היסטוריה ארוכה ומפוארת, אחת כזאת שגורמת לכל ישראלי חובב ספורט להתגאות בה ולהיזכר בשחקנים שעברו בה – החל מדרק שארפ , ג'מצ'י ועד לטייריס רייס והרשימה הזאת יכולה להימשך עד סוף הכתבה. כל אחד ואחד מהם יש הישג בקבוצה, עונה שבה יזכרו אותו יותר מכולם אך יש שחקן אחד בולט מכל הרשימה שעבר את הדרך הכי קשה, שבחר לעבור אותה למרות כל הקשיים והתעלה על עצמו פציעה אחר פציעה, אימון אחר אימון ובקלות אפשר להפיק על סיפורו האישי סרט מוטיבציה חביב על הקהל, אני מדבר כמובן על טל בורשטיין.

השם טל בורשטיין לרוב אוהדי הכדורסל יגרום לחיוך קטן, התרפקות על הזיכרונות בעבר ובעיקר לשאול איך זה יכול להיות שלשחקן עם עתיד כה זוהר התפספסה לו הקריירה הגדולה.

מבני הרצליה עד לנבחרת ישראל

בורשטיין התחיל את קריירת הכדורסל אי שם בגיל 17 בקבוצת הנוער של בני הרצליה, משם התקדם לקבוצה הבוגרת, אותה אימן ארז אדלשטיין שם פרח וקיבל את תגלית העונה בליגה, דבר שהוביל לזימון לנבחרת הצעירה עד גיל 20, שם מונה לקפטן ומשם לבוגרת ומחמאות מהמאמן הגדול פיני גרשון.

כמובן כמו בספר, שחקן צעיר שמככב בליגה בסופו של דבר מקבל את הדבר שכל שחקן כדורסל בישראל חולם עליו- לשחק במכבי תל אביב ולאחר 3 שנים בבני הרצליה, בורשטיין עבר ללבוש צהוב וקיבל את המספר 10, חולצה שהייתה שייכת לעודד קטש שהשאיר לטל נעליים מאוד גדולות להיכנס אליהם.

תחילה בורשטיין הרבה לשבת על הספסל, כאשר ראשי המועדון הצהוב לא כל כך האמינו בלתת את הצ'אנס לילד, אך לקראת אמצע העונה בורשטיין התחיל לקבל יותר דקות, הראה למה הוא מסוגל והפך לשחקן קבע בחמישייה. הוא היה שותף לאחת החמישיות הגדולות בתולדות היורוליג, ששיחק לצד שאראס, אנתוני פארקר וניקולה וויצ'יץ' ולקח לצידם 3 אליפיות אירופה היסטוריות.

בורשטיין לא רק פרח במדי מכבי ת"א אלא גם בנבחרת הלאומית, שם היה חלק מסגל הקבוצה של נבחרת העתודה בקיץ 2000, שזכתה במדליית הכסף ולאחר 3 שנים כיכב בנבחרת הבוגרת בטורניר המוצלח של יורובאסקט 2003, שלראשונה בהיסטוריה הנבחרת העפילה לשלב רבע הגמר. שנתיים לאחר מכן בורשטיין קיבל את סרט קפטן הנבחרת בעיקר בזכות קור הרוח והמנהיגות בגיל כה צעיר שכל כך אפיינה אותו בנבחרות השונות, והוא מספר 9 בגדול קלעי כל הזמנים של הנבחרת .

התפנית בקריירה

העתיד עבור בורשטיין נראה וורוד מתמיד, הוא רק בתחילת דרכו, הספיק כל כך הרבה אך למרות ההצלחה הרבה במכבי ת"א, הקהל לא ראה אותו כאחד משלהם, מכביסט למרות שמגיל צעיר משחק במועדון, הם לא החשיבו אותו סמל, דבר שגרם לטל לחשוב על מעבר ולהראות לכולם מה יש לו להציע ולאחר 6 עונות בצהוב, התחילו הדיבורים על עזיבת מכבי לקבוצות מספרד אך החלומות לחוד והמציאות לחוד. בסוף העונה במשחק האליפות נגד הפועל ירושלים בורשטיין ביצע תנועה לא נכונה וקרע את גיד אכילס, תנועה אחת לא נכונה שהשפיעה על כל הקריירה שלו- המעבר והכסף הגדול לא יצאו לפועל ובורשטיין נאלץ להישאר במכבי.

לאחר 3 שנים פושרות במכבי, בורשטיין הרגיש לא מוערך במועדון, למרות ההישגים הגדולים של מכבי ת"א שהיה שותף מלא אליהם, הסתכסך עם הנהלת המועדון ואי הערכה מהקהל גרמו לבסוף למעבר המיוחל לאירופה וחתם בקבוצת פואנלברדה בספרד.

למרות שסוף סוף עזב את מכבי ת"א, מאז אותה פציעה טל בורשטיין לא חזר להיות אותו השחקן ולאחר שנה אחת בלבד עשה את הדרך חזרה לישראל ללבוש צהוב.

השיבה הביתה

מי שהיה אחד מהאחראים להחזיר את בורשטיין לישראל היה דיוויד בלאט, שהחליף את פיני גרשון בתפקיד, ובניגוד לדעת הקהל, ההנהלה והתקשורת דיוויד החליט להחזיר את בורשטיין מהגלות בספרד וגרם לו להרגיש שוב רצוי ואהוב. למרות החזרה הגדולה בורשטיין חזר כשחקן אחר לחלוטין, איטי וכבד יותר, פחות חד והרבה להחמיץ בזריקות אך הסיבה העיקרית שלמענה בלאט נלחם על להביא בורשטיין הייתה המנהיגות שלו שכל כך אפיינה אותו והיא אחת הסיבות בזכותה שבאותה שנה הקבוצה שבלאט בנה נהפכה לקבוצה מגובשת ומונעת בזכות בורשטיין שהגיעו עד לגמר היורוליג.

בקדנצייה השנייה שלו במכבי ת"א, בורשטיין סוף סוף קיבל את הכבוד וההערכה שהגיעה לו במשך כל הקריירה שלו ומונה לקפטן הקבוצה לאחר פרישתו של דרק שארפ והיה שותף לזכייה באליפות וגביע המדינה.

באותם שנים כבר ניתן היה להריח את הסוף. בורשטיין המשיך להיות חלק מסגל הקבוצה, אך שיחק פחות מתמיד בכל שנותיו כשחקן, הפציעות התחילו לחזור והגוף של טל הראה סימנים של כניעה וב-27 באוגוסט 2012 הודיע הסמול פורוורד על פרישה וסיום של קריירה כל כך עמוסה באירועים, הצלחות, אכזבות ובעיקר השאירה אותנו עם תחושת פספוס.

לקריירה של בורשטיין יש הישגים מרשימים- החל מהופעות בנבחרת ועד לזכיות ביורוליג וגביעים בליגה, אך הקריירה שלו נראית כמו פספוס גדול, בסופה יש תחושת החמצה באוויר, איך יכול להיות שפשוט לאורך כל הקריירה של טל, זה נראה שהכול פשוט הולך נגדו, פשוט העולם לא מוכן שהכול ילך חלק, תמיד לשים רגל ולעצור את ההתקדמות אך למרות הכול בורשטיין הלך לאורך כל הקריירה בדרך הקשה והתעלה על עצמו כל פעם מחדש עד שפשוט הוא דחף את עצמו עד הסוף, עד הנקודה האחרונה שיכל.

5 שנים לאחר פרישתו של בורשטיין והמועדון ששיחק בו ברוב הקריירה שלו לא השאיר פיסת זיכרון אחת מהמועדון אותו הכיר כל כך טוב. מכבי תל אביב של היום מציגה לעיני האוהדים כדורסל אפור ומאכזב, שחקנים שבולטים יותר בראיונות מאשר במשחק ויותר מנהיגים מאשר שחקנים. בורשטיין היה בעיקר זכור כמנהיג השקט, אחד שלא מראה נוכחות מבחוץ אך מבפנים הוא המנהיג ללא עוררין של הקבוצה, שחקן שסחף אחריו את השחקנים וליכד אותם וכך הפך את הקבוצה לטובה יותר וזה בידיוק מה שחסר היום במועדון הצהוב ואולי יום אחד נראה את בורשטיין חוזר בדלת הקדמית אל יד אליהו.