מה בעצם גורם לאדם שפוי בן 29 נשוי פלוס ילד לעזוב הכל והתיישב לראות קפיצה למים? ג'ודו? קליעה או מה שזה לא יבוא?
אז לי זה מאוד ברור.
ב96 הייתי בן 9, התעוררתי בשעת בוקר מאוד מוקדמת על מנת להתארגן לבית הספר, באותה העת היה לנו ערוץ אחד בטלוויזיה, הערוץ הראשון, הדלקתי טלוויזיה ומה שראיתי שבה אותי לכל החיים.
לא זה לא היה 100 מטר או שיא עולם בבריכה, זאת הייתה תחרות הרמת המשקולות, אך זה גם לא התחרות ששבה את הלב זאת הייתה ההתרגשות של השדרן שפשוט גרמה לי להבין שיש כאן סיפורים שלא יאומנו.
אני זוכר את זה עד היום, נעים סולימנוגולו הטורקי התחרה מול היווני לאונידיס. איזה קרב זה היה! ומי יותר מתאים לתאר לי את הקרב הזה טוב יותר מאשר זוהיר בהלול, בקולו הערב הוא פיאר, הילל, שיבח, תיאר, הלהיב והרטיט את הלב עם תיאורים מלהיבים אשר באותו יום הבנתי שאני אוהב לראות אולימפיאדה, השילוב של השדרן והמתח ושעת בוקר מוקדמת גרמו לי להתלהב מכך ועד היום זה זיכרון שלא נותן לי מנוח. לא יכול לתאר בדיוק מה עבר עליי שם כשסולימנוגולו הרים 187.5 ק"ג שבזמנו קבעו שיא עולם חדש וזוהיר משתולל על המיקרופון ממש מייצר את ה"מאיר תרגע" של עולם הרמת המשקולות למרות שזה ענף פחות פופולרי שלא ממש יוצר עניין אצל רוב האנשים שאוהבים ספורט.
מאותו היום הבנתי שספורט מיינסטרים זה לא אני. לא מתלהב מגביע הטוטו. לא מתחבר לאלוף האלופים. תנו אתלטיקה, הרמת משקולות, קפיצות למים, לרוחק, משולשת, מה שלא יהיה.
הימים הקרובים הם חג!
ובנימה פחות נעימה, הביקורות על הספורטאים הישראלים: מי אנחנו שנחווה דעתנו אם נכשלו או לא? למה לתת ביקורת? אנו שאוהבים את הספורט מעריכים את הספורטאים, גם אם לא עברו שלב.
כותב הטור הוא כתב אורח, תום עותמי, ששיתף אותנו בחוויותיו מהספורט האולימפי.
