בן הלפגוט עוד לא היה בן 10, שהנאצים החלו לאסוף את בני עמו בגטאות. כנגד כל הסיכויים, הילד שמשפחתו כמעט ונמחקה כליל, הצליח לשרוד את השואה, להגר לאנגליה ולהפוך למרים משקולות אולימפי. לאחר פרישתו מהענף, בן הפך לאחד הקולות הבולטים להנצחת השואה, לאיש עסקים, בעל וסבא. לכבוד יום הזיכרון לשואה ולגבורה, מגזין JSPORT מציג את סיפורו של איש מעורר השראה
"כשהגעתי לייצג את מדינתי החדשה באולימפיאדה, חשבתי על הוריי וכמה הם היו גאים בי, לו ראו אותי. אני מתגעגע אליהם בכל יום. לחשוב ש-11 שנים לפני זה הייתי שלד ועכשיו אני מניף משקולות אולימפי".
בן הלפגוט, על אולימפיאדת מלבורן.
הוריו של בן הלפגוט לא זכו לראות את בנם האהוב הופך לספורטאי אולימפי, כמו גם לאיש עסקים מצליח ויושב במספר ועדות למען ניצולי השואה. הם גם לא ראו את בנם האמצעי מתחתן, הופך לאב לשלושה וסבא לשמונה נכדים ונכדות.
הישארו מעודכנים
יומיים לפני סיומה של מלחמת העולם השנייה, אביו של בן הלפגוט נרצח על ידי הנאצים. מוישה הלפגוט, היה המגן של בנו לאורך כל מלחמת העולם השנייה. המאעכר היהודי, שצבר מוניטין של איש בעל יכולת הישרדות של זיקית, נשבע לאשתו האהובה שישמור על שני ילדיהם הנותרים. שרה, אמו של בן, ואחותו הקטנה לוסיה, נהרגו יחדיו על ידי אנשי ה-SS.
לחשוב שפחות מעשור לפני כל זה, הייתה משפחת הלפגוט, משפחה שורשית ומאוחדת מהעיירה הפולנית פיוטרקוב טרבלינסקי, השוכנת לא רחוק מלודג'. בן היה ילד הסנדוויץ' וכבר בעשור הראשון של חייו התפתח כנער חברתי, כריזמטי, ספורטיבי ובעל כוח פיזי לא רגיל. בן אף סיפר פעמים רבות, שכילד צעיר הוא פיתח חיבה עזה לתרבות הבריטית. החל מאיסוף בולים לצפייה בסרטים בריטים בקולנוע המקומי. מי ידע בימים אלו שהאי הבריטי יהפוך במהלך הזמן למקור הישועה של בן הלפגוט, למפלט שלו.
"בן היה ילד פופולרי בין חבריו ותמיד המנהיג שלהם. לפני המלחמה, קבוצה של בנים פולנים התקרבו לעברי בצורה מאיימת עד שאחד מהם אמר: זו אחות של בן הלפגוט. הם הניחו לי לנפשי".
מאלה הלפגוט.
ימי התום נגמרו מוקדם מהרגיל, לאחר שבאוקטובר 39 הפולש הנאצי החל ביישום תכנית ריכוז היהודים בגטאות, כשהראשון מוקם בעיירת הולדתו של בן. מיותר לומר שבן, ילד שעוד לא מלאו לו 10 שנים, נאלץ לעבור חוויות ולראות מחזות שיישארו עמו לנצח. כוחו הפיזי וקשריו של אביו, הכניסו את בן לעבודה במפעל זכוכית, תוך כדי התחזות לפולני. כך הצליח להימלט מגורלם של 22,000 יהודים יושבי אותו גטו, שנשלחו לטרבלניקה או נורו ביערות הסמוכים.
בשנת 1944, לאחר שאמו ואחותו כבר נרצחו על ידי המכונה המרושעת, בן שכבר הוכר כיהודי על ידי הנאצים, נשלח לצד אביו למחנה הריכוז בווכונברג, גרמניה, לבצע עבודות פרך לטובת הרייך השלישי. לאחר זמן מה הנער שאומנם היה בן 15, אך סחב על עצמו עול משולש מגילו, נשלח שוב למחנה כפייה, הפעם לטרזיינשטט שבצ'כוסלובקיה לשם נשלח לבדו, בעוד מוישה הלפגוט נשאר בגרמניה ולראשונה מאז תחילת המלחמה, האב והבן הופרדו.
במחנה הידוע בתנאיו הקשים אפילו ביחס למחנות האחרים, בן המשיך להפגין את ההתרסה האולטימטיבית- כושר הישרדות. אך למרות שהצליח למשוך עוד ועוד, נודע לו יומיים לפני סיום המלחמה, שאביו נרצח לאחר שניסה להימלט מצעדת מוות. לאחר יום שלם של בכי תמרורים, הצבא האדום הגיע לטרזיינשטט, ובאופן רשמי, בן הלפגוט, הנער הצעיר שהתייתם מהוריו ואיבד את אחותו, הפך לניצול שואה.
"האמנתי שישרוד, הוא היה חכם וכריזמטי וידע להסתדר. הדרך בה מת, בשדה, כמו כלב, כשאיש לא יודע איפה הוא קבור, מכבידה עלי. אמי ואחותי נקברו אחרי המלחמה בבית הקברות היהודי, אבל הוא מת לבד. הוא היה כה קרוב לשרוד את המלחמה. הייתי רק בן 15, אבל אדם מזדקן במהירות בתנאים כאלו"
בן הלפגוט, בראיון לעיתון "הארץ".
לאחר ששוחרר, בן חזר לעיירת הולדתו, כמו פולנים-יהודים רבים, על מנת לחפש שאריות מחיים קודמים, קברים של אהובים, ובמידה ומתמזל הגורל כמו שקרה לבן- קרובי משפחה שנשארו בחיים. המסע היה ארוך ומתיש לנער שאומנם התברך בכוח פיזי לא רגיל, אך כמובן שתזונת היהודים במהלך מלחמת העולם השנייה לא הייתה עתירת חלבונים וגם בן היה נראה כחצי בן אדם. התווסף לזה קבלת הפנים הלא נעימה בלשון המעטה, לה זכה מצד מקומיים שניסו לתקוף אותו, אך כל זה היה משתלם. בן גילה שאחותו מאלה, שחשב שמתה, הצליחה להתחמק מטיהורי הימים האחרונים של המלחמה והשניים זכו לאיחוד קצר, אך מרגש.
מאלה נשלחה לאוסטרליה, בעוד בן היה חלק מקבוצת הצעירים שידועה לימים כ-" The Boys" (למרות שהיו גם בנות בקבוצה), 732 צעירים שנשלחו לאי הבריטי בקיץ 1945. הקבוצה מוקמה בצפון אנגליה, באזור האגמים הפסטורלי, וינדרמיר. שם בן הצליח לחזור להיות נער סוף סוף. שם חזר להתעסק בפעילויות ספורטיביות, משחייה באגם, לכדורגל וכל ספורט שאפשר לו לזוז ולחדש את יכולותיו המנוונות, זכר לתקופה הארורה בה גדל.
לאחר שסיים לימודי תיכון מיוחדים ולמד את השפה האנגלית, בן עבר ללונדון והחל בלימודי כלכלה. במהלך יום בילוי בבריכות של המפסטד הית', בן נתקל במרימי משקולות מקצוענים וביקש לנסות בעצמו. החבורה החסונה חששה לתת לצעיר בן ה-18, להרים משקולת של 80 ק"ג. למרות חששותיהם ולתדהמתם, בן עשה זאת בקלות והשאר היסטוריה. במהלך השנים הללו, בן התאמן, התחזק והפך במהלך השנים, למרים המשקולות הבכיר של האי הבריטי, לאחר שהגיש בקשה לאזרחות כשהגיע לגיל בגרות והפך לחלק רשמי מהמדינה אותה העריץ כילד ושעזרה לו להתאושש מפצעי השואה.
בן החל לזכות בתחרויות בתוך המדינה ובשנת 1950, הגיע לראשונה בחייו לישראל, על מנת להשתתף במכבייה השלישית. בן הפגין עליונות וזכה בזהב, מהלך שהצליח לשחזר ללא קושי רב, במהלך שתי מכביות נוספות. בקיץ 1956, בן הגיע לרגע השיא של הקריירה שלו, ייצוג מדינתו החדשה כקפטן נבחרת הרמת המשקולות, באולימפיאדת מלבורן. כבוד לו זכה פעם נוספת ארבע שנים לאחר מכן, ברומא.
מרימי המשקולות הסובייטים היו גדולים על בן, שלא התקרב למקומות המובילים למדליות אולימפיות, אך המאבק שלו להגיע לרגע זה, העובדה ש-11 שנים לפני זה, הוא היה כמעט צל של בן אדם, מיותם מהורים וללא עתיד, הן רק חלק מהסיבות שבגללן בן הפך למקור השראה לא רק לספורטאים, אלא לאנשים באשר הם.
במהלך הקריירה הספורטיבית שלו, בן נאלץ לחזור לפולין וגרמניה. אך בנקודת החיים אליה הגיע, כשהוא עד אופי יעיל מאוד למה ששנאה וחוסר סובלנות יכולים לעשות לאדם. עוד כנער בן החליט שהוא אינו יחיה את חייו תחת עננה של שנאה, למרות שהיה לו את כל הסיבות לעשות זאת.
בן חי את חייו בהזדמנות החדשה שניתנה לו והוא מממש אותם עד תום. בפן האישי בן הפך לאיש עסקים מצליח ולבעלים של מפעל בגדים. הוא נישא לאהובתו ארזה, עמה הביא שלושה ילדים שהעניקו לזוג שמונה נכדים, כך שהבסיס המשפחתי של השם "הלפגוט" שכמעט ונמחק על ידי הנאצים ועוזריהם, חזר בגדול.
גם זיכרון המורשת של נפגעי השואה ועזרה להם וגם לאחרים שגורלם היה קשה, הפכו לחלק ממפעל חייו. לצד חבריו שהגיעו עמו מפולין לאנגליה, בן הקים את ארגון הצדקה "Aid society 45". במהלך אולימפיאדת מינכן, בן נפגש עם ספורטאי המשלחת הישראלית, שעות ספורות לפני שהחל אירוע הטרור הטרגי. אירוע זה רק הגביר את רצונו, להמשיך להיות דובר במלחמה נגד השנאה, על כל רבדיה וצורותיה, גם באנגליה, בכל הנוגע ליחס לפליטים. בן הפך לאחד הקולות הידועים להנצחת השואה וסיפורי הגבורה והזוועה שכל האנשים שנפלו תחת מלתעות הרייך השלישי, נאלצו לשאת.
כיום, בן הלפגוסט מתקרב לגיל 90, אך מוחו עדיין צלול, כוח באיתנו (הוא עדיין מרים משקולות כל יום), משפחתו בריאה והוא אדם חופשי. להערכתי הצורה הראויה מכל לסיים את המאמר, הם דבריו שלו:
"ראיתי ועברתי דברים איומים, סבלתי סבל נוראי ואיבדתי בני משפחה, אבל שנאה ותאוות נקם מרעילות את חייך. אם הייתי שונא את הגרמנים, היה עלי לשנוא את הפולנים והאוקראינים ואת כולם, ואז את עצמי. השנאה לא מביאה לשום דבר טוב, היא אוכלת אותך. לא צריך לאהוב את כולם, ברור שיש לעשות צדק עם הפושעים הגרמנים, אבל היו גרמנים טובים ופולנים טובים ויהודים טובים ויהודים רעים. אלו לא חיים שראוי לחיות. אי אפשר לחיות בשנאה, אתה הורס את עצמך, הרבה יותר קל לחיות ללא השנאה".
בן הלפגוט, בראיון לעיתון הארץ.
