המיקרופון האולימפי, סדרת הריאיונות לקראת ריו 2016: מאור טיורי
חורן סריבקיאן
31 ביולי 2016
אתלטיקה
1 דק׳ קריאה
מאור טיורי מרכזה את רוב עיסוקיה בארה"ב הרחוקה, שם אפשר אולי להשיג קצת יותר מאשר בארץ. ובכל זאת בתור אחת שנולדה וגדלה בישראל היא גם תייצג אותנו באולימפיאדה. אחרי שבעיקר עסקה בריצות קצרות יותר, טיורי מגיעה לריו בתור מתחרה במרתון וזה מעלה מספר סימני שאלה. על השאלה הזו ושאלות נוספות היא התפנתה לענות בריאיון Long Distance.
מאור, אולימפיאדה ראשונה עבורך, איך ההרגשה?
אני לא ממש יודעת למה לצפות, הכל מאוד מרגש אבל גם זה להיכנס אל הלא נודע, זה עדיין לא מרגיש שזה מעבר לפינה אבל לדעתי כשאנחת בריו כבר אבין איפה אני נמצאת.
ומה בעצם משך אותך לענף האתלטיקה?
כשהייתי קטנה הייתי בהרבה חוגי ספורט ביסודי, בטניס, קרב מגע וגם באתלטיקה ובאיזשהו שלב ההורים אמרו לי לבחור במה להתמקד אז בחרתי באתלטיקה. בבית הספר היו תחרויות במירוצי שדה ובכיתה ד' לקחתי מקום 8 ובשנתיים הבאות זכיתי בתחרות ובעצם משם הכל התחיל. התחלתי לנצח תחרויות ארציות וכך ביססתי את עצמי בענף. ראיתי שאני מצליחה בזה אז אמרתי לעצמי "למה לא להמשיך"?
התחלת בריצות קצרות יותר בהתחלה שכללו גם שיא בריצת 5000, מה גרם לך לשנות את המקצה שלך ולעבור למרתון?
בעיקרון רוב רצי המרתון באים מרקע של 5000 ככה שזה לא מפתיע מדי אבל בעיקרון עד לחודש מרץ השנה עדיין רצתי 5000. במרץ, היה לי מין משבר עם עצמי ועם המאמן שלי והגעתי למצב שלא ידעתי אם בכלל בא לי להמשיך לרצוץ מכיוון שכלכלית זה לא היה ריאלי. לא הרווחתי שום כסף ובזבזתי המון כדי לממן את התחרויות שלי. גם כשעבדתי לא הרווחתי משהו שאפשר להתקיים ממנו. התאמנתי כמו מקצוענית אבל תמורה כלכלית לא הייתה לזה, דברים הלכו קשה מאוד וזה גרם לאיבוד מוטיבציה ולא היה לי קל בבלודר, העיר שאני גרה בארה"ב. חשבתי לעצמי "מה אני עושה פה, למה אנ ימבזבזת את הזמן שלי על זה ולא רואה שום פירות". אחרי שיחה ממושכת עם המאמן הוא שכנע אותי לנסות לרוץ מרתון. האימונים שם פחות אינטנסיביים ואולי זה מה שאני צריכה כדי להתחבר מחדש לריצה. לא ידעתי מה זה ריצת מרתון, חששתי, אבל השתכנעתי כי ידעתי שזה יכול לתת לי צ'אנס להגיע לריו. חזרה לי שמחת החיים, וכשראיתי את המטרה (ריו) מול העיניים זה נתן לי מוטיבציה. ידעתי שאם אגיע לריו אוכל באמת להרוויח מזה יותר מבחינת כספית (המלגון האולימפיות). זה לא אומר שאמשיך לרוץ מרתון כל הזמן.
אני אתמקד בנושא הכלכלי, ממה שסיפרת רואים שישנו מאבק קיומי בגלל היעדר תקציב הולם וברצוני לשאול איך הדיוק אפשר לממן את עצמך מהענף שבו את עוסקת? הרי כדורגלן/כדורסלן מרוויח הרבה יותר.
יש ספורטאים שיש להם חוזה עם חברות ביגוד (לא שזה יותר מדי), אנחנו בעיקר מסתמכים על "את מי אתה מכיר ומי יכול לדחוף אותך". בכדורגל ובכדורסל מרוויחים יותר כי אלו ענפים פופולריים יותר ולצערי אצלנו באתלטיקה זה לא ככה. באמת המוטיבציה שלי להישאר בענף נובעת מהאהבה שלי לספורט. גם ההורים שלי עוזרים ותומכים לא רק מנטלית אלא גם כלכלית ובלעדיהם אני לא חושבת שהייתי יכולה להיות איפה שאני היום. אני מקווה שהאולימפיאדה תמנף אותי אישית וכלכלית.
מיהו המודל שלך לחיקוי?
אין מישהו ספציפי אבל אוסף של אנשים שמהם אני שואבת תכונות בולטות. בעיקר מספורטאים שונים שאני מכירה. גזאצ'ו יוסף ונילי אברמסקי נמנים בין אלו שמעוררים בי השראה. גם ספורטאים אמריקאים שאני מכירה כאן בארה"ב, למשל שלן פלאנאגאן
מה המוטו שלך לחיים?
יש הרבה דברים שאני מאמינה בהם אבל אין משהו ספציפי. אפשד אולי לקחת משפט מחץ שאני מתחברת אליו: "אם יש רצון, יש דרך".
תודה רבה לך מאור, בהצלחה בריו!
