חג ההודיה 2018: הסיינטס המשיכו את הרצף, ניצחונות גם לברס ולדאלאס
יאן מלניקוב 23 בנובמבר 2018
ענפים נוספים
1 דק׳ קריאה
יום חמישי הטוב בשנה הגיע, כשהפעם הוא נופל על שבוע 12 ועם משחקים שלשם שינוי, מבטיחים לא מעט – אפילו כשהקבוצות נאלצות לשחק בשבועות קצרים – ולו בזכות ההשלכות שלהם על שאר העונה. דטרויט קיבלה הזדמנות פז לנצח את הקבוצה שקיבלה את הזמן הקצר ביותר בין שני משחקים אי פעם (בעידן הסופרבול) ולחזור פתאום לתמונת הוויילד קארד. וושינגטון, גם היא עם קווטרבק המשנה, הגיעה לדאלאס השבה מהמתים לקרב ישיר על ראשות הבית, והסיינטס קיוו להמשיך את הדומיננטיות שלהם נגד היריבה המרה בסופרדום.
דטרויט ליונס(4-7) – שיקאגו ברס(8-3) 23:17
זה היה משחק שלא הבטיח הרבה, לנוכח כל הנסיבות – שבוע קצר (במיוחד בשביל האורחת), פציעות של שחקני מפתח בשתי ההתקפות (הקווטרבק בשיקאגו, הרץ והרסיבר הבכירים בדטרויט), והפרש של 11 יום מהמפגש הקודם בין הקבוצות שהקשה עליהן להפתיע אחת את השנייה, לפחות בתחילת המשחק. ואולי זה בדיוק מה שהיינו צריכים – זריקת הרגעה מהשיגעון שהתחולל באל.איי ביום שני.
זה בדיוק מה שראינו למשך רוב המשחק, שהתנהל בעצלתיים עם שתי קבוצות שלא ממש הצליחו להניע את הכדור – לא הצליחו לפתוח לא את משחק הריצה ולא את כדורי העומק. איבוד כדור פתח את הברז לקראת סוף הרבע הראשון, וגם צ'ייס דניאל התחיל להשלים מסירות משלו – אין הרבה למה לצפות מדניאל, שהשאיר לפחות שש נקודות על הלוח עם שתי החטאות קריטיות בכדורים שהוא היה חייב להשלים, אבל לקראת הסוף גם הוא נכנס קצת לקצב ודייק בכדור דומה לטאריק כהן, שהעלה את הברס ליתרון הראשון שלהם במשחק.
הצרה הכי גדולה של מאט סטאפורד היא שהוא תמיד נראה פחות טוב ממה שהוא באמת, והרבה מזה בגלל איבודי כדור בשלבים קריטיים כמו שראינו גם היום. במקרה הזה, שניהם לא היו לחלוטין אשמתו והיו יותר מהלכים מצויינים של ההגנה, שנתנה מאמץ הירואי והרוויחה ביושר את המנוחה הארוכה שמחכה לה, ואת הפער המבטיח בפסגת הבית.
דאלאס קאובויס (6-5) – וושינגטון רדסקינס (6-5) 23:31
למרות התוצאה, זה היה משחק התקפי חלש מאוד מצד שתי הקבוצות, שלא יצרו מהלכים כמעט בכלל ונדענו הרבה על ספיישל טימס בצד אחד, וטעויות של היריבה בצד השני. אמארי קופר הוא השם מספר 1 שכדאי לציין מהמשחק הזה – הסקנדרי של וושינגטון המשיך להיראות רע, כמובן, אך קופר עזר בכך מאוד ולא רק בשני הט"ד. סוף סוף יש לפרסקוט רסיבר שיודע להתפנות באופן עקבי – עכשיו השאלה היא האם בדאלאס רוצים שפרסקוט יהיה זה שימסור לו.
קולט מקוי הצליח לייצר כמה מהלכים יפים אבל מול הפאס ראש של דאלאס, עם קו התקפה שממשיך להיפצע באופן כרוני, הוא לא היה מיועד להחזיק זמן רב. נראה, כמובן, שמקוי היה מוכן להסתכן יותר ולמסור גם כדורים קשים, אבל מזה בעיקר נבעו טעויות (3 חטיפות ועוד לפחות אחת שהושמטה) שגורמות לאוהדי הרדסקינס בעיקר להתגעגע לאלכס סמית', שיהיה בריא.
ניו אורלינס סיינטס (10-1) – אטלנטה פלקונס (4-7) 17:31
אם למישהו עוד היה ספק שביום שני נפגשו למעשה הקבוצה השנייה והשלישית בטיבן בליגה, אני חושב שדווקא המשחק הזה ביסס בצורה הכי טובה את מעמדם של הסיינטס כרגע. ניו אורלינס הראתה הלילה שהיא מסוגלת לנצח גם בחצי כוח, גם כשהוא לא במצב רוח דריסה כמו בליל ראשון נגד פילי, גם כשבריז, למרות ארבעת הט"ד (שכל אחד הגיע לאיזה רסיבר אנונימי אחר), שוב לא מגיע למאתיים יארד. לא רק זה, ההגנה של הסיינטס הגיעה למשחק הזה ותפסה את המושכות הפעם, כשיצרה ארבעה איבודי כדור באזורים קריטיים – אחד בתוך הרד זון של אטלנטה, וכל השאר בתוך הרד זון של עצמה. הסיינטס האלה לא רק מוכשרים, הם יודעים לנצח במגוון דרכים – וזה מה שצריך בפלייאוף.
זה כמעט מעורר רחמים לראות התקפה שקמה לתחייה רק לפני כמה שבועות, עם סטיב סרקיסיאן שהפך מהמאמן המושמץ בליגה לאחד הפלייקולרים החמים בה (גם ואף בעיקר ברד זון), הופכת לחלוטין חסרת אונים מול הסיינטס ומסיימת את העונה שלה באופן מאכזב למדי. נראה שהיו תקוות בפלקונס למרות מכת הפציעות, אך לא נשאר מהן דבר לנוכח רצף ההפסדים הזה. הם כבר יכולים להסתכל קדימה, וזה מה שטוב בספורט – תמיד יש שנה הבאה.
